להאזנה לאלבום "כל הדברים היפים באמת" במלואו:
"כל הדברים היפים באמת מתגלים בזמנם האיטי, הבלתי מתחשב, האוהב, הפועם בקצבו של הלב"
דניאלה ספקטור בטח רצתה לקחת את הזמן שלה, לחכות עד שתצבור מספיק קהל ולאט לאט לפרוץ בתקווה את מעגלי השוליים בסוף הדרך. למציאות היו תוכניות אחרות, וההצלחה הגיעה מהר מהצפוי. הפריצה הפנומנלית שלה, עם סינגל בכורה חלומי כמו "הכוכב הזה מת" ואחריו אלבום מצליח, ואז עוד פרויקט יפהפה באנגלית ("Love Is") שהניב לה את הלהיט העצום "Cut it Out", הביאה אותה למקום מיוחד במוזיקה הישראלית. היא הפכה לסמן של איכות שמחבר הרבה אנשים, חובבי שוליים ומרכז גם יחד. מהבחינה הזאת, בדור שאחרי רונה קינן, שלומי שבן ונעם רותם - ספקטור הופכת להיות אחד הקולות הצעירים הבודדים שמחכים למוצא פיהם. זה גורל נדיר לזמרת בישראל, בטח באזור המתוחכם שבו היצירה שלה מתרחשת.
אלבומה החדש והשלישי "כל הדברים היפים באמת", מהבחינה הזאת, מקיים ולא מקיים. הוא לא מקיים כי בניגוד לשני האלבומים הקודמים שלה, אין באלבום החדש, שהופק במשותף עם בן זוגה בן ספקטור, להיטים גדולים שאפשר לקחת לכל מקום (להוציא אולי "לוויתן"). אבל זה לא אומר שזה אלבום רע - הוא ממש לא. גם ביום רגיל ספקטור שייכת בקלות לליגה הכי גבוהה של כותבים, מלחינים ומבצעים בדור שלה. "כל הדברים היפים באמת" הוא כנראה לא אלבום העשור, אבל הוא אחד היפים של השנה ויש בו מלא קסם. בדיוק כמו המוטו המגולם בשיר הנושא ומופיע למעלה, הוא פוגע ומרגש לאט, לוקח לו זמן. הוא נכנס אל הלב בשקט, ומשמצא את מקומו - הלב מתרחב.
משהו טוב קרה לקול של ספקטור. באלבום הזה היא מבצעת משוחררת יותר, בטוחה יותר בעצמה, ונשמעת טבעית יותר. וזה קול כל כך יפה, כמו שיר ערש אחד ארוך. האווירה המרוחקת, הפולק שפוגש את האלקטרוני - יש לזה כאן תקדימים (ההפקות של עופר מאירי בתחילת העשור הקודם לדנה ברגר וקורין אלאל למשל), אבל אצל ספקטור את ספקטור נדמה שאלו לא בגדים חדשים המולבשים על זמרות רוק, אלא חליפת מעצבים שעוצבה במיוחד בשביל הסגנון שלהם.
"כל הדברים היפים באמת" נפתח בצליל חריקת דלת. זאת מטאפורה מעניינת: אתם מוזמנים להיכנס לחדר של דניאלה ספקטור, הפרטי מאוד, אבל בכל הרכות של הדברים היפים באמת יש גם צדדים אפלים שמסתתרים בשירים שלה ועולים מדי פעם על פני השטח. באלבום הראשון זה היה "לישון בלעדיי" שכלל שורה כמו "תאהב אותי באלימות כזאת, שתשאיר בי סימנים" (בזמנו, שמעתי יותר מאדם אחד מזדעזע מהדימוי הזה), והפעם ב"רעם תותחינו" (שגם הוא, כמו "לישון בלעדיי", שיר אהבה יפהפה) היא שרה "אתה מבלי לדעת, שובר מבלי לגעת את כל העצמות בגוף שלי". אבל יחסי אהבה וכוח בצד, האמת היא שגם בשירים אחרים מסתתרת אימה: פחד משכחה, פחד מהעבר. צליל חריקת הדלת שהוזכר פותח שיר בשם "היזהר". ספקטור כל הזמן נזהרת, הולכת על החבל הדק שבין מטענים כבדים ודרמטיים ובין אנושיות פשוטה וכנה. זה מה שהופך אותה למשוררת טובה כל כך.
ריח של בתי חולים יכול להוציא אנשים מדעתם, בטח אם נאלצים לבלות שם יותר מדי זמן (וזה תמיד יותר מדי זמן). "באונקולוגית", השיר הכי דוקר באלבום, מתאר סיטואציה אינטימית של ספקטור עם אמא שלה, בתור לרופא. אין הרבה התרחשות: אנשים מסתכלים זה על זה, הדיאלוגים פרוזאים לחלוטין - אבל מתחת לחזות המאופקת יש הר געש של כאבי לב, פחדים, מילים שלא נאמרו ושיחות שלא יתקיימו, ובתווך שתי נשים שממתינות לחרב דמוקלס. יחסי הורים וילדים חוזרים גם בשניים משירים הבולטים האחרים באלבום, "אברהם" ובמיוחד "לווייתן" ששואל את השראתו מספר יונה. כמה מעניין זה היה יכול להיות אם ספקטור הייתה יוצרת אלבום שלם עם פרשנויות שלה לסיפורים תנכיים, וזה מתבקש לחפש את הקשרים בין "אברהם" ל"לווייתן" לשירים אחרים שבוודאי נכתבו או ייכתבו.
באמצע האלבום ספקטור עוצרת מהפרקים האינטימיים כדי לעמוד על השכחה. "כל הזמן אנחנו שוכחים", היא שרה, "תן לי לעצור, להחזיק חזק ולזכור". יש כאן, ב"כל הדברים היפים באמת", כמה רגעים ארוכים שכדאי מאוד לנצור ולא לשכוח.
דניאלה ספקטור תשיק מחר, רביעי, במועדון הבארבי בתל אביב את האלבום החדש "כל הדברים היפים באמת".