קצת אחרת: הסרט "לוויה בצהריים" קסום ומהפנט

לכאורה, אין דבר בסיסי יותר מציון שם סרטו הקודם של הבמאי כחלק ממסע הפרסום לקראת עליית סרטו החדש, בטח כאשר סרטו הקודם של הבמאי הוא אחד מהסרטים הישראלים המצליחים בכל הזמנים. אולם במקרה של אדם סנדרסון, הפער הסגנוני בין שני הסרטים הוא כל כך גדול עד שנשמע מוזר לשים את שני הסרטים באותו משפט. זה כמו שזוכת תוכנית ריאליטי תעבור לעשות מוזיקה אלטרנטיבית או שמנחה תוכנית אירוח ימונה לשר האוצר – לא בטוח עד כמה חכם להשתמש בשמה של היצירה המוקדמת על מנת לנסות לקדם את הסרט החדש, שהוא סיפור שונה לגמרי.

במקרה המדובר, סרטו הראשון של אדם סנדרסון היה "זוהי סדום" – להיט קופתי בארץ בקנה מידה שמעט מאוד סרטים, ישראלים או זרים, התקרבו אליו. אך במידה רבה ניתן לומר כי היה זה בראש ובראשונה הסרט של צוות "ארץ נהדרת". "לוויה בצהריים" נבדל מהסרט הקודם לא רק בכך שהפעם מדובר ביצירה בעלת חותם אישי ייחודי ובלי קשר למותג פופולרי, אלא גם בטון.

בעוד "זוהי סדום" שאף להצחיק ובקצב כמה שיותר מהיר, "לוויה בצהריים" מנסה קודם כל לבנות אווירה בעלת קצב פנימי איטי ומדויק. בעוד הסרט הקודם הציג עולם שבו לבדיחות ניתנה עדיפות על פני אמינות או היגיון פנימי, "לוויה בצהריים" מציג עולם שנבנה בקפידה וכל פרט המוצג על המסך הוא בעל חשיבות מכרעת לתוצאה הסופית. לגבי האופי הסרט, דומה כי כותרת הסרט החדש מספקת רמז לא דק שהפעם לא מדובר בקומדיה.

לכן עדיף להתעלם מן הסרט הקודם שיצר הבמאי (אף כי הוא מופיע בסוגריים המסורתיים אחרי שם הבמאי בטריילר ובפוסטר) ולשכוח לרגע את ייחוסו המשפחתי, כי "לוויה בצהריים" הוא משהו אחר. סרט שאומנם יוצא בתקופת פריחה של הקולנוע הישראלי אבל נראה כאילו הוא לקוח לא רק מעידן אחר, אלא מעולם שונה במעט. הוא מאוד נבדל לא רק מ"סדום", אלא מכל דבר אחר שנעשה בשנים האחרונות בארץ ואולי גם בעולם – משום כך יש בצפייה בו משהו מהפנט.

הסרט הוא עיבוד לרומן של ישעיהו קורן "לוויה בצהריים", ספר שהוא בו זמנית אחד מהמוערכים בתולדות הספרות העברית וכזה שלא יותר מדי אנשים קראו בפועל. ספרו של קורן מתרחש במושבה בשנות החמישים ומתאר בדייקנות ובצמצום חיים של מספר דמויות, תוך התמקדות באישה צעירה אשר כנראה אינה שלמה עם חיי הנישואים, ובקשר הנרקם בינה לבין ילד שעליו היא מתבקשת לשמור לעתים.

סנדרסון לקח את הרומן המינימליסטי וצמצם אותו עוד יותר, מוותר על הסיפור הרקע של הדמויות, משמיט דמויות אחרות ומוסיף אירועים על דעת עצמו, אך הוא נותר נאמן לרוח הספר ובמידה רבה משתמש באמצעים הקיימים בקולנוע וחסרים בספרות על מנת לזקק אותה. כמו המקור הספרותי, גם הסרט מותיר לקהל לפרש בעצמו את המניעים למעשים השונים שהדמויות מבצעות, אבל בעזרת האווירה שהוא מייצר, עולה ביצירה תחושה של עולם רגשי ברור.

הסרט נבנה על פער בין קיום צנוע לבין דחף למצוא משהו מסעיר יותר, בין הבית הבטוח אך השגרתי ובין הסכנה המרתקת הנמצאת במרחק הליכה. גיבורת הסרט הגר ארליך אוהבת לטייל בכפר ערבי נטוש המצוי בסמוך למושבה שבה היא חיה. כל פעולה שלה בביתה נראית כאילו בוצעה על ידה כבר פעמים רבות בעבר ודומה כי היא מתנהלת בחוסר שקט, אפילו בסצנות הסקס ניכר חוסר תשוקה. אך ביציאה לעבר הכפר הערבי, גם המצלמה מתחילה לנוע בתנועה איטית הנראית כמו היקסמות תמידית ממראות העולם, אפילו כאשר הוא מכיל סכנות בדמות כוח צבאי המקיים במקום אימונים, לעתים גם בנשק חי. לשיטוטיה לעבר השטח המסוכן מצטרף בשלב מסוים יפתח בן ה-10, שאמו נאלצת להשאיר אותו בהשגחת הגר עקב מחלת אחיו הקטן.

הסרט עסוק באנשים המצויים בצד הסיפור הלאומי לכאורה של המפעל הציוני – לכן אזכורים לתולדות הציונות או לתושבים שפעם חיו בכפר הערבי אינם נידונים. נידון רק הסיפור של אישה אחת וילד אחד אשר הארץ החדשה הנבנית לא מתאימה למידות שלהם. למרות הסגנון המינורי והשפה האישית, הסרט אינו מאתגר לצפייה. גם אם לא כל הצופים יילכדו בקסם שלו, כזה אכן מצוי בלב היצירה.

למרות ההיבטים המעט מופשטים של היצירה יש בה לא מעט דרמה ברורה וגם הפוגה קומית נפלאה, בדמות מנהל בית הספר שבעלה של הגר שואף כי היא תעבוד בו, הדגמה לכך שסנדרסון לא שכח איך להצחיק גם כאשר המטרה שלו שונה בתכלית. אותו מנהל הוא חלק מסדרת דמויות שמדגישות את הזרות של הגר לסביבה המקיפה אותה, אך כל אחת מאותן דמויות מצטיירת כבעלת ייחוד ועולם פנימי עשיר, אף על פי שאנו זוכים רק להצצה קצרה להתנהגות שלה. האפקט הזה מושג הודות לליהוק מדויק של שחקנים שפניהם אומרות לנו משהו על הדמות. הפנים נדרשות להביע הרבה שכן התסריט מצמצם בכל נקודה שבה ניתן לצמצם – כולל במסירת פרטים על המיקום הגיאוגרפי או ההיסטורי של הסיפור.

כל השחקנים מוסיפים מעט אנושיות לדמויות שהם מגלמים, ומעל כולם בולטת בתפקיד הילה וידור בתפקיד הגר. חלק ניכר מן הסרט נשען על המראה ועל המשחק שלה, היא צריכה להיות גם הדמות שהקהל רואה את ההתרחשויות מבעד לעיניה וגם דמות שנותרת מסתורית. וידור כובשת את המסך בהופעה טבעית המשדרת רצון לחוות את העולם בצורה חזקה יותר, התרסה כנגד המציאות הסובבת אותה – אך בצד זאת גם צניעות והקטנה עצמית. היופי הטבעי שלה הוא נכס נוסף לסרט, המנסה לייצג מראה של יופי ראשוני, בסיסי. נדמה כי הסרט יפצל לקהל של אוהבים בלהט ושל אנשים שלא מבינים מה הוא ניסה להגיד, ודומה כי ההופעה של וידור היא המפתח לפיצול – מי שיצליח לראות את הכאב ואת השאיפה לקיום אחר דרך הניואנסים במשחק שלה, עשוי להילכד בעולם שהסרט מייצר.

היופי של הסרט נובע גם מן העיצוב האמנותי המינימליסטי אך מוקפד עליו אחרית כרמלה סנדרסון, אשתו של הבמאי. לא פחות חשוב הוא הצילום של נדב אקלסמן, המשנה את סגנונו בהתאם לתחושה שהסרט מנסה לייצר, אך נותר עוצמתי לכל אורכו ובעיקר משתמש באור של השמש הישראלית בצורה הגורמת לארץ להיראות כמו לקוחה מתוך אגדה. השילוב בין המקור הספרותי, הנוף הישראלי וסגנון הצילום יוצר משהו שמרגיש על-זמני ושונה, מה שהופך את "לוויה בצהריים" לקשה לקטלוג - אפילו להגדיר אותו כדרמה או כסרט היסטורי לא ילכוד את האופי החמקמק של היצירה.