האמת היא, שכמו כל הדברים ביהדות, גם המורשת שתותיר אחריה לימור לבנת במשרד התרבות היא דבר מורכב. מצד אחד, בתקופתה של לבנת תקציב התרבות היה הגדול ביותר בתולדותיו. מצד שני, נדמה שיותר מבעבר, בתקופתה של לבנת, עולם התרבות הרבה להתקוטט עם השרה הממונה במקביל לקיום שיתופי פעולה מועילים. ברוב המקרים, המשולש ניסה להקיא החוצה את העיגול - ליכודניקית בעולם תרבות. לא בדיוק כמו שהטבע רצה.
אבל בדיוק כמו שלימור לבנת רצתה. בקדנציה שנפרשה על פני למעלה מחמש שנים, שרטטה לבנת את חזונה התרבותי למדינת ישראל. חזון שכלל מעורבות פעילה של שרת התרבות. לבנת, אם נרצה, ניסתה לסדר את עולם התרבות. ובכלל לא בטוח שהדבר הזה אפשרי.
ובכל זאת, לבנת ניסתה לעשות זאת. אפשר להגיד על שרת התרבות הפורשת הרבה דברים. אי אפשר להגיד שהיא לא עבדה. או לפחות ניסתה לעבוד. החל מפרס היצירה הציונית, דרך פועלה בפרשת תל"י וסוגיית עמותת אמנות לעם וכלה בחוק הספרים. הבעיה עם הניסיונות האלה היא שרובם רחוקים מלהיות במרכז הקונצנזוס, בלשון המעטה. אנשי תרבות רבים לא מבינים למשל את הצורך בפרס היצירה הציונית, השנה הראשונה של חוק הספרים מסתמנת ככישלון ואלה רק המתאבנים. כמעט כל פעולה שנקטה לבנת זכתה להתנגדות וקשה לזכור תהליכים גדולים רבים שהובילה לבנת אשר הסתיימו בהצלחה. מדוע קדנציה בת חמש שנים של שרה ממפלגת השלטון לא ייצרה תוצאות רבות זו שאלה טובה. יש גבול כמה אפשר להתהדר בהגדלת תקציב התרבות, מכובדת וראויה ככל שתהיה. את התוצר הסופי משלטונה של לבנת במשרד התרבות נוכל לראות, אם בכלל, רק בעוד כמה שנים.
מעניין לבחון את הניגוד בין לבנת ועולם התרבות. מעניין כי לבנת, כפי שהיא מעידה על עצמה וכפי שאחרים מעידים עליה, כן צורכת תרבות וכן מעורה במה שמתרחש במדינות אחרות בתחום התרבות. כצרכנית תרבות, לבנת ידעה בדיוק לאן היא נכנסה וצריך להעריך את אומץ לבה. ולא רק את אומץ לבה צריך להעריך אלא גם את נחישותה ואת העובדה שמשרד התרבות לא שימש עבורה מקפצה לתפקיד פוליטי אחר. אך האם עולם התרבות זקוק לניטור ולהתוויית דרך או שמא יש לאפשר לו לפעול בחופשיות? ואולי הניטור הוא זה שמפרה את עולם התרבות? קל מאוד להתנגד לדעותיה של לבנת ולטעון כי הן חותרות תחת הקיום העצמאי של עולם התרבות. אבל אולי, בפעולותיה השנויות במחלוקת, לבנת חישלה את עולם התרבות הישראלי וגרמה לו להיות טוב יותר.
כמו מים שחוצבים בסלע, כך נוכחותה של לבנת במשרד התרבות שינתה את עולם התרבות שהחל להתאים את עצמו למידותיה והתמרכז. השנה למשל, הסרטים שעוסקים בסכסוך הישראלי-פלסטיני לא היו הסרטים הבולטים בטקס פרסי אופיר ונדחקו החוצה. לבנת הכחישה את קיומה של "רוח מפקד" בריאיון שהעניקה לוואלה! תרבות בראש השנה האחרון אך הטבע האנושי חזק מכל הכחשה: לחיצות ידיים, חברויות, אישורי תקציבים, עשה לי ואדמגג לך.
כקודמה בתפקיד, השר ראלב מג'אדלה, גם לבנת קוממה נגדה גורמים בעולם התרבות, אולם מסורת זו, יותר משהיא מעידה על לבנת, מעידה על עולם התרבות שחבריו, אולי, לא יהיו מרוצים לעולם. בניגוד לקודמה בתפקיד, לבנת לא התמקדה במגזר מסוים אלא פעלה באופן רוחבי לפי השקפת עולמה והניעה תהליכים ארוכי טווח שכאמור, עדיין לא הגיעו לסיומם. לימור לבנת עוזבת את משרד התרבות ואת עולם התרבות כששניהם במקום טוב יותר מהמקום בו נמצאו כשנכנסה אליהם וזו, אולי, השורה התחתונה הכי ברורה שאפשר להגיע אליה בתום קדנציה ארוכה ומסורבלת. זו גם שורה תחתונה די טובה. או לפחות לא רעה. אצל היהודים הכל מסובך.