פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קשוב מאוד 73: רגעי הקסם של נתנאלה

      למרות כמה פספוסים, אלבום האוסף של נתנאלה הוא מראה ייחודית שמופנית כלפי הפסקול הישראלי. וגם: דנה קסלר מפגיזה בפוסט-פאנק ויוסי בבליקי חוגג חמישים. נדב מנוחין בבלוג מוזיקה עברית

      קשוב מאוד 73: רגעי הקסם של נתנאלה
      בימוי: פיל וגליה קולקטיב, צילום סטילס: לירון סוקולסקי

      1. דנה קסלר מוכרת יותר כעיתונאית-רוק מאשר כמוזיקאית. אני זוכר שלפני למעלה מעשור קראתי טקסט שלה בעכבר העיר, שלדעתי היה הפעם הראשונה שכתבו בעברית על להקה צעירה ומפוצצת בהייפ משפילד שלא עולה להדרנים וההופעות שלה הן סולד-אאוט היסטרי מבלי לשחרר שיר אחד לרדיו. משהו עם קופים קפואים. זאת היתה רק דוגמה אחת מבין מאות טקסטים שקסלר כתבה על רוקנרול ומוזיקה אלטרנטיבית, ישראלית או לועזית, שהתפרסמו בעבר בין היתר גם כאן בוואלה! תרבות. הפזילה שלה לכיוון המוזיקה החלה לפני כמה שנים עם "מורה חיילת", ועכשיו הלהקה חוזרת במין גלגול חדש ואחר בשם "מורה מחליפה". קסלר שרה, מנגנת על בס וכותבת את המילים. לידה נמצאים ריקי בן דוד מהלייבל פית/קית, אריאל קליינר (גיטרות) ויובל גוטמן (תופים). המפיקה היא אושיית אינדי מקומית נוספת - שרון קנטור.

      אחד הדברים הכי יפים ברוקנרול זה שלא חייב להיות שום דבר בינו ובין יופי, הרמוניה או שכלול. הפוסט-פאנק של "מורה מחליפה" הוא בסיסי מאין כמותו, ולכן גם פופי וקליט. בסצנה אלטרנטיבית שנשלטת כמעט לחלוטין בשנים האחרונות על ידי אמנים שצורה וסגנון הפכו אצלם לדבר העיקרי בשואו שהם מוכרים, ב"מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל" של "מורה מחליפה" יש משהו מרענן. בהיותה אנציקלופדיה של אלטרנטיב, קסלר פנתה לכל אבות המזון העיקריים שלה, מחו"ל (הפיקסיז ונגזרותיהם) ומכאן (משהו מנושאי המגבעת, משהו מרם אוריון), והתמקדה בכל הנושאים המתבקשים בשביל המנוני פאנק: ניכור, תסכול, כישלון, תיעוב בקרים והומור עצמי. זה לא לרדיו, לא לאנשים שמחים ולא לאנשים שאוהבים זמרים עם קול גדול. גם לא כל השירים באותה הרמה. אבל מספיק קטע לפנים כמו "בטון" ("על הנייר הכל נראה מצוין, אבל החיים הם לא נייר - הם בטון, יותר כמו בטון"), בשביל ליהנות מרוקנרול אגרסיבי ומבלי להתגעגע יותר מדי לניינטיז.

      להאזנה לאלבום של "מורה מחליפה":

      2. ובעולם מקביל לחלוטין לזה של "מורה מחליפה", נתנאלה מוציאה אלבום אוסף שמסכם 40 שנות קריירה, און אנד אוף. האמת, כמות הקלאסיקות שמופיעה באלבום מוכיחה שזה מוצדק, בטח על רקע מה שנדמה כמו איזו עדנה לזמרות של הדור ההוא בשנים האחרונות (הקאמבקים של ירדנה ארזי, האוסף של דורית ראובני, נסיונות החזרה של רוחמה רז וכן הלאה). האוסף הזה מוכיח בין היתר שכל מה שצריך בחיים זה חברים טובים ומוכשרים: השיאים בקריירה של נתנאלה, כפי שהם מוצגים באלבום, קשורים באוסף של אמני ענק ששבו לעבוד איתה שוב ושוב - בעיקר מתי כספי ואהוד מנור, אבל גם שם טוב לוי, שלמה יידוב וסשה ארגוב. מי שפרצה כבוגרת טרייה של להקת חיל האוויר עם "היה לי חבר היה לי אח", אחד מהשירים המזוהים יותר מכל עם מלחמת יום כיפור, לא הצליחה לקיים כאן קריירה רציפה. ההצלחה בשנות השבעים נקטעה לאחר שעזבה לשבדיה, ומאז נתנאלה יצרה בקצב איטי. גם אם ההספק קטן, ההצלחה מרובה: בין היתר מככבים כאן "לא דיברנו עוד על אהבה", הביצוע המקורי של "שובי לביתך", "הליכה לקיסריה", "בן" הנפלא מפסטיבל הילדים וכמובן "שיר היונה" שנתן לאוסף את שמו (הוא נקרא "גבוה"), שמופיע גם בגרסת המקור וגם בחידוש שהפיק אסף אמדורסקי (מלבדו מופיעים עוד שלושה שירים חדשים בהפקת יזהר אשדות).

      הקול של נתנאלה יפה וחזק, ויש משהו נוגע ללב בשינויים שעברו עליו עם השנים. אפשר לשמוע את זה ממש באלבום, שערוך בחכמה בשיטת שתי וערב בין תקופות ואלבומים. הקול המלאכי נסדק לאט לאט - אבל כמה כוח יש בו. כאחד הקולות המזוהים ביותר עם אמצע הדרך של שנות השבעים, השירים של נתנאלה תמיד יישאו איתם מטען מסוים של נוסטלגיה. במקרה שלה, זה זיכרון נעים וטוב. יש גם כמה סיבות להתרגז על האופן שבו האוסף הזה נערך. נעדרות מכאן ההקלטות של נתנאלה מהלהקה הצבאית, ויש אלבומים שמיוצגים בשיר אחד או שניים בלבד. הגרסה ל"אלי אלי" שהוקלטה במיוחד ל"רשימת שינדלר" גם היא לא מופיעה כאן, והאנשים מאחורי האלבום יכלו להוסיף עוד כמה ביצועים נדירים, מהופעות או פרויקטים שלא יצאו עד היום. גם הביצוע היפהפה של נתנאלה ל-"אל מכרות הסוכר" של יוני ליבנה שיצא לא מזמן יכול היה להשתלב כאן נהדר, אך לשווא. בעידן מות הדיסק וההוצאות המחודשות האחרונות, נדרשת יותר מתמיד השקעה בעריכת אוספים מהסוג הזה, למרות שמולם מגיעים מכשולים כמו ענייני זכויות. גם בלי כל אלה, האוסף של נתנאלה מכיל בתוכו מספיק רגעי קסם למי שאוהב את הסגנון הזה. מפנקים במיוחד כמה מהגרסאות הנשכחות שמופיעות כאן - "ימים לבנים" של שלמה יידוב, "בדרך הגדולה (ענבלים)" של ששת וביצוע משותף ומרגש ל"אחרי שנסעת (ואותך)" עם מתי כספי. תענוג.

      3. גם יוסי בבליקי, מנהיג להקת פונץ', הוציא מעין אוסף. בבליקי מציין החודש יובל להיווסדו, ולכן הוא העלה לבאנדקאמפ שלו 51 שירים (אחד לשנה הבאה) מכל התקופות של פונץ' ושל קריירת הסולו שלו, לרבות דמואים, שירים שנגנזו וביצועים מהופעות חיות. זה מבוא מקוצר לכל מי שרצה להיכנס אל נבכי העשייה של אחת מלהקות השוליים המשפיעות בארץ בעשרים השנה האחרונות ולא ידע איך להמשיך מעבר ל"ונדמה שישוב", "עדינה (חייל אמריקאי במיטה)" ו-"הוא מסתכל בה כל הזמן". במקביל, בבליקי מעלה לדף הפייסבוק שלו טקסטים אוטוביוגרפיים לא ארוכים שמספרים את הסיפורים מאחורי השירים שלו. זה עונג כפול ומכופל: בבליקי ההומניסט הוא בקלות אחד הכותבים הכי טובים בדורו והוא אחד שכותב מהלב ופוגע בלב של מי שמקשיב לו. הדברים שהוא כותב עכשיו ומקבץ השירים הזה הוא הדרך החד-פעמית שלכם להיכנס אל מה שקורה בלב שלו. וזה מצוין.