10. Cymbals Eat Guitars - LOSE
האלבום השלישי של הלהקה מסטטן איילנד הוא יצירה אינטנסיבית, מלודית ונוסטלגית ששואבת בהצלחה יתרה גם מג'פנדרוידס, גם מטיטוס אנדרוניקוס, גם מבילט טו ספיל וגם מאט דה דרייב אין. מבחינתי האלבום הזה בא משום מקום ושאב לי את הנשמה עם קינתו של מנהיג הלהקה המוכשר כשד ג'ו אגוסטינו על נעוריו האבודים, תמימותו וחברו הטוב ביותר בן היי, שמת בפתאומיות ממחלת לב כשהיה בן 19. הטקסטים חדים כתער, והם עטופים במוזיקה הכי נגישה וקתרטית שהרביעייה עשתה עד היום, שמטופלת כמו שצריך על ידי המפיק ג'ון אגנלו (קורט וייל, דיינאזור ג'וניור, דה הולד סטדי ועוד רבים). אלבום חשוב.
9. Parquet Courts - Sunbathing Animal
אחד האלבומים שהכי חיכיתי לבואם ב-2014 הוא השלישי של פרקט קורטס המעולים, ולמרות שמעט התאכזבתי כשהגיע, הוא עדיין ראוי למקומו בין עשרת הגדולים. האווירה היא כמובן האווירה שההרכב מברוקלין זיקק - סטלנית ורגועה ומאד מאד חכמה, לפעמים חכמה מדי, אלכימיה מעולה בין הסטרוקס לפייבמנט - אבל נדמה שאנדרו סאבאג' ואוסטין בראון רצו להראות לעולם שהם לא בתעופה עצמית בכלל ההצלחה של האלבום הקודם שלהם מ-2012, "Light Up Gold", ושהם גם יודעים להיות פחות נגישים ומיידיים. מעט חבל, אבל החיה המשתזפת (חתול, אם מישהו תהה) של הרביעייה היא עדיין אלבום מצוין, והלהקה היא לגמרי אחת החיות הכי מסקרנות של העשור הזה. לקראת סוף השנה סאבאג' ובראון הוציאו עוד אלבום, "Content Nausea" שמו, הפעם תחת השםParkay Quarts , שהיה פחות אפוי מקודמו, אבל בכל זאת ממש כיף. פארקט קורטס הם הלהקה הניו יורקית המשמעותית ביותר של השנים האחרונות, וזה שבמקור הם בכלל מטקסס הופך את כל העסק למסיבת הפוסט Pאנק הכי שווה בעיר.
8. TV on the Radio - Seeds
יתכן שמעריצים גדולים ממני של טי.וי און דה רדיו התאכזבו מאלבום מספר 5 של הלהקה המעוטרת מברוקלין - לפעמים זה קורה כשפנינת אינדי נהיית מיינסטרימית, שלא לומר פופית, בגישתה. לטעמי זה היה בול. פחות ארט רוק וניסויים מאתגרים מוזיקלית מצדם של טונדה אדבימפה, קיפ מאלון, דייב סיטק ושאר החבורה, יותר המנונים לכ-ו-ל-ם ואימוץ האווירה של קולגות ניו יורקים כמו הנשיונל, כמובן שעם הטוויסט הייחודי שלהם. מרחף מעליו המוות של הבסיסט ג'רארד סמית' ב-2011, אבל "Seeds" גם יודע להיות אופטימי ולתת תחושה שהכל יהיה בסדר איכשהו. אלבום שלא בא לי טוב בהתחלה ומצאתי את עצמי חוזר אליו שוב ושוב.
7. Strand of Oaks - Heal
האלבום של טים שואוולטר (Showalter), הוא Strand of Oaks, כשמו כן הוא: אלבום שמדבר על החלמתו הנפשית של יוצרו, אלבום כן ואמיתי ומדמם. שואוולטר מתפשט רגשית ומאפשר לכל מי שמעוניין לבחון מקרוב מאד את לבו ואת נימי נפשו, ולא מדובר בלב ובנפש שהם דוגמא ומופת לחיים של שקט ושלווה. שנים מטלטלות ומפרקות עברו עליו, ובנקודה מסוימת החליט שואוולטר, בן 32, שהוא מרים את עצמו ונולד מחדש, בעזרתה המזככת של המוזיקה. את עולמות הפולק של אלבומיו הקודמים הוא הניח לרגע בצד לטובת יותר מתן בראש, כזה שהכריח אותו לצעוק. שואוולטר יודע לכתוב שירים שקל להתחבר אליהם מיד, אהבתו לרוקנרול אייטיזי פורצת מכל צליל כאן, וקשה לפספס את הקולות מן העבר שהדהדו בראשו כשיצר את קפסולות הזמן האלה: ספרינגסטין, דיינאזור ג'וניור, ניל יאנג, סמשינג פאמפקינז וסיגור רוס. אלבום רוק מפלצתי ויצירה מעוררת השראה.
6. The Antlers - Familiars
תואר האלבום העדין, העוטף בחום והמהמם של השנה הולך לחמישי של האנטלרס. הוא עוסק בכאב ובחרטה ובניעורם כדי להמשיך לחיות. מי שאוהב את סיגור רוס, רק בקטע שמבינים את המילים ולא אומרים לך שזה איסלנדית ומוכרים לך ג'יבריש של גובלינים, צריך להצטייד בסבלנות ובתמורה יזכה לעוף עם האלבום הסינמטי הזה, על שיריו הארוכים והקול המיוחד של פיטר סילברמן. זה הקטע שפותח אותו, שגם אחרי עשרות האזנות מועך לי את הלב.
5. Future Islands - Singles
את חמשת הגדולים פותח הרביעי של הרכב הסינת'-ווייב המצוין מבולטימור, על האפלוליות והפופיות האייטיזיות המבורכות שלו. אבל הסיפור הבאמת גדול של החבורה הזאת הוא הזמר וכותב הטקסטים שלה, סם הרינג. האיש הוא האביר האפל של הנוסטלגיה והמלנכוליה, ואתה לא יכול לסרב לו. צרפו לזה את מהלכי הריקוד ה-איך נאמר זאת ברכות - מעניינים שלו, ותקבלו חבילה מושלמת, שאופטימיות בצדה: גם אם אתה נראה כמו פקיד שומה עדיין יש לך תקווה. הנה השיר שפותח אותו בהופעה אצל לטרמן ההמום, שהוא אחד משני שירי השנה שלי. חפשו את הרמיקסים המעולים.
4. Jack White - Lazaretto
ג'ק ווייט הזכיר השנה למי שהעז לשכוח שאמנם מדובר בטיפוס מעט שנוי במחלוקת אבל גם בכשרון נדיר ובאחת מהדמויות החשובות בסצנת המוזיקה בארצות הברית כבר כמעט 20 שנה, מאז שהקים את הווייט סטרייפס. באלבום הסולו השני שלו ווייט מפגיז עם בלוז מלוכלך וגאראג' ורוקבילי וקאנטרי, וכל העסק הוא רכבת הרים גרובית ומעודכנת של סגנונות. 18 חודשים לקח לווייט לעבוד על"Lazaretto", לעומת שלושה ימים שבהם נתפר "Elephant", האלבום הכי מצליח של הווייט סטרייפס, אבל זה היה שווה את זה. גיטרות זה החיים.
3. Ryan Adams - Ryan Adams
קאמבק השנה שייך בלי תחרות לריאן אדאמס, שקפץ גם הוא על גבה של רוח הפרצים האייטיזית שעשתה שמות ב-2014. בתור מי שגדל בשנות השמונים, אדאמס תמיד ריפרר לעשור ההוא, אבל עכשיו המעגל נסגר. אדאמס זימן (מטאפורית) לאירוע את ספרינגסטין וטום פטי ודון הנלי וגם - תפסו מחסה - את הנמסיס ההיסטורי שלו, בריאן אדאמס. התוצאה היא אלבום נפלא, ומה שבאמת מיוחד בו הוא העכשוויות שלו, במובן הזה שהוא לא נוסטלגי בלבו, לא מתגעגע לתקופה אחרת אלא חי בהווה. אדאמס תמיד היה כותב ומלחין מחונן, הוא מהיוצרים המוכשרים של דורו, ואלבום מספר 14 של הסינגר-סונגרייטר בן ה-39 שלא הפך להיות כל מה שאמור היה להיות, הוא מהטובים שלו. בלב האלבום הזה השיר "My Wrecking Ball" , שאני מרגיש שמתכתב עם "The Boys Of Summer" המופתי של הנלי, ולפני שהוא יעלה ויבוא חשוב להזכיר שאחרי שלוש שנות שתיקה היה ברור שאדאמס, מהיוצרים הפורים שידע הרוקנרול, לא יסתפק בקאמבק שכולל רק אלבום אחד, אז על הדרך הוא הוציא גם את "1984", אלבום Pאנק בן חצי שעה ועשרה שירים, שבהם הוא חוזר לשורשיו. וגם האלבום הזה, כמו "Ryan Adams" , ממש מוצלח.
2. Sun Kil Moon- Benji
איפה להתחיל? "בנג'י" של מארק קוזלק, על כל 5000 המילים שמרכיבות יותר משעה של מוזיקה, הוא אלבום הדוקו-ריאליטי הראשון בהיסטוריה. קוזלק, עם רזומה שכולל את הרד האוס פיינטרס ועשרות אלבומים, משתף כאן את העולם בסשן פסיכואנליטי ארוך ומאד מאד חושפני שבו הוא פורט לנימי נימים את סיפור חייו. שירים קונבנציונליים לא תמצאו כאן, יותר זרם תודעה שוצף וגועש ונוגע ללב, צונאמי של מלנכוליה שמלווה בגיטרות אקוסטיות ומספרת אפוס היסטורי, אודיסיאה של גבר אמריקאי בן 47 מאוהיו.
קוזלק מדבר על הכל, ממש הכל, ובדרך סודק כל חומה צינית ומרכך כל לב שהתקשה: הילדות הלא פשוטה שעיצבה אותו; הפחד מהפרידה העתידית מאמא שלו; היחסים המורכבים עם אבא שהיכה אך גם לימד אותו סובלנות מהי; המקרה המצמרר שבו בת דודתו בת ה-35, אמא לשניים, נשרפה למוות, והסיפור הדומה אך הלא קשור שבו דוד שלו גם נשרף למוות; קורות זיוניו ושאר חוויותיו המיניות; ו-10 דקות מדהימות שבהן קוזלק מגולל את המסע שעבר כילד שלוקח הכל יותר מדי ללב, מהפעם הראשונה שבה ראה בקולנוע את "The Song Remains the Same" דרך זכרונות מחצר בית הספר שלא נותנים לו מנוח ועד ההחלטה ללמוד לנגן על גיטרה כשכולם משחקים פוטבול וסגירת המעגל עם מי שנתן לו את ההזדמנות הראשונה כאמן. אפשר וצריך להקשיב לאלבום הזה. הוא מרגש בטירוף והוא יחיד במינו: לא היה אלבום דומה לו מעולם.
קוזלק קצת הרס את הקדושה הזאת בהמשך השנה, כשיזם מלחמת בוץ משעשעת חלקית נגד דה וור און דראגז, הלהקה שהפריעה לו שלא בכוונה לנגן בפסטיבל כלשהו והביאה על עצמה ערמות של טינופת מצדו של קוזלק, כולל שיר בשם "דה וור און דראגז יכולים למצוץ לי". קוזלק יצא דוש, והוא יצטרך לוותר להם על המקום הראשון שלי השנה.
1. The War on Drugs - Lost in the Dream
האלבום היחיד השנה שבאמת ראוי לציון 10 הוא השלישי של אותם דה וור און דראגס, שתרמו להיסטוריה יצירה מטיסה, כובשת וסוחפת. גם לבו של אדם גרנדוסיל, ההוגה והטייס של ההרכב, הוא לב אייטיזי טהור, והפעם הוא זיקק את הדי.אן.איי של המוזיקה שלו: דילן + ספרינגסטין + דון הנלי + דייר סטרייטס מותכים יחד ומוגשים מעודכנים ל-2014. שום דבר חדש, והכל חדש. למרות שמות של קטעים כמו "תחת לחץ", "עיניים אדומות", "סובל", "נשרף" וכו', והמצב הרגשי המעורער של גרנדוסיל כשכתב את השירים, "Lost in the Dream" הוא ממש לא אלבום מדכא, להפך - הוא מרומם נפש ומנקה רעלים. הוא מושלם לנסיעה לבד באוטו, לנסיעה לבד ברכבת, להתחבק איתה על הספה, לשכוח מהכל. הוא אלבום שכל כך שואב אותך לתוכו שכל מה שאתה רוצה זה להקשיב לו עוד ועוד, ללכת לאיבוד בחלום. 60 דקות ו-10 שירים הופכים אותו למה שהוא, וכוללים ביניהם את שיר השנה. יעלה ויבוא "Red Eyes", על הריף המושלם שלו שגורם לך להרגיש כמו קווין בייקון ב"פוטלוס", ואחריו השיר שפותח נפלא את האלבום הזה. תגבירו. הנה לחיי 2015 לא פחות טובה.