סיכומי השנה האזרחית הם נחלתם של העמיתים שלי הרבה יותר מאשר שלי. את המוזיקה הישראלית סיכמתי בראש השנה העברי, ומבחינתי, ה-31 בדצמבר הוא תאריך חסר חשיבות באמצע השנה. אבל עזבו שטויות, עוד לא נולד העיתונאי שוויתר על ההזדמנות לערוך רשימה מסכמת כלשהי. לא אהיה חריג. אז הנה, עשר בקשות לכבוד השנה האזרחית החדשה מהמוזיקאים הישראלים והתעשייה המקומית:
1. תחשבו בגדול
היו יומרניים. נסו להגיד משהו גדול על החיים כאן ובכלל. לכל האלבומים המבריקים - "אתה נמצא כאן" של ברי סחרוף, "שירים ליואל" של רונה קינן, "עזרה בדרך" של נעם רותם, "דודו טסה והכוויתים" ואחרים - היה חזון קונספטואלי מאחוריהם. זיכרו, מי שלא מנסה לא טועה, או כפי שאמר פעם דודו טסה: "עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה".
2. הצילו את ההיפ הופ
ביום בהיר אי אפשר לראות כאן כלום חוץ מגיטרה אקוסטית. ההיפ הופ הישראלי מת מזמן, אבל דווקא בשנה-שנתיים האחרונות ניכרו בו סימני חיים נהדרים - האלבומים של עידו מיימון ונצ'י נצ', וכמובן "העיר הזאת". אסור לוותר על הקולות האלה: הם מגוונים, הם ייחודיים והם מצוינים. היעדרו של ההיפ הופ הישראלי ממרכז הבמה בשנים האחרונות - להוציא הדג נחש ומוקי - הוא מביש.
3. צאו מתל אביב
אמני שוליים יקרים: קחו את המגברים והגיטרות וצאו לטיול, הרחק מדרך השלום. סעו לסינקופה בחיפה, לעשן הזמן בבאר שבע, לברלה בלהבות חביבה, ולמועדון הג'אז במצפה רמון. היי, אפילו בירושלים מצב ההופעות עגום במיוחד. יומיים באינדינגב ועוד קצת ביערות מנשה לא מספיקים בשביל לסמן וי על היציאה השנתית מהאוזן בר. יש לכם אוהדים ואוהבים בכל הארץ, גם כאלה שלא יכולים להרשות לעצמם להיטרטר וחזרה עד לזאפה במוניות.
4. גלו את השירה העברית החדשה
השיר הנפלא ביותר באלבום הבכורה (המצוין) של יוני ליבנה היה לחן לטקסט של לורן מילק. רם אוריון שר באלבום האחרון שלו את שמעון אדף ואנה הרמן. נינט שרה דורי מנור. דור השירה הישראלי הנוכחי הוא הקולני, הסוער והמעניין ביותר זה שנים - מנעם פרתום עד עדי קיסר. אילן וירצברג ושמעון גלבץ עשו מהפכה כשהם הקליטו אלבום משירי יונה וולך. מתי תורם הכפפה באלבום משירי רועי חסן?
5. זיכרו איפה אנחנו חיים
אמנות טובה, בעיניי, מצליחה לומר משהו על המקום בו היא נוצרת ובמקרה שלנו - ישראל הטעונה, השסועה והמסוכסכת, המתמודדת עם מציאות כלכלית וביטחונית לא פשוטה. אמנים הם לא סמכות מוסרית, אבל יש להם חובה חברתית להשמיע קול. אסור להתבייש ואסור לשתוק, ואמנם צריך אומץ להתמודד עם הביקורת - אבל ההיסטוריה תזכור אתכם. תמיד, טובים עמיר בניון ואחינועם ניני מכל קשקשן אקוסטי.
6. צרו פרובוקציות
ובהמשך ישיר לפיסקה שלמעלה. בזמן שהאחים גלאגר משליכים רפש אחד על השני, סאן קיל מון מקליט שירים נגד The War on Drugs, מוריסי רב עם כולם ומיילי סיירוס עושה מה שמיילי סיירוס עושה, לנו לא נותר אלא לקנא ביצרים של עולם המוזיקה הבינלאומי ולהסתפק במחווה של הפסטיגל ללהקות הצבאיות ובקשקושים של אביב גפן ב"דה וויס". אמנים מנומסים לא עושים מהפכות.
7. אל תוותרו על האלבום
נכון, מכירות האלבומים בצניחה. חנויות הדיסקים נסגרות בזו אחר זו. ממילא כולם חיים ביוטיוב ואנו חיים בעולם של סינגלים הרבה יותר מאשר של אלבומים. בכל זאת: עוד לא נמצא תחליף לאלבום כיצירה שלמה אחת, כאני מאמין של אמן, כשלם הגדול מסך חלקיו. בסופו של דבר, זה אחד הדברים שהופכים את התחום הזה לאמנות מיוחדת.
8. התחברו מחדש לשורשים
עומק נוצר גם מפרספקטיבה, וכוח נוצר מיסודות חזקים. כותבים יקרים, חזרו אחורה: לאמנים שריגשו אתכם, למסורות האמוניות שלכם, לשפות של הסבים והסבתות שלכם. אל תתנו לתרבות המופלאה שלכם - מסורת, שפה, היסטוריה, מוזיקה - להישחק עם הזמן החולף.
9. ומצד שני...
צרו דיאלוג עם האחים הקטנים שלכם, התיכוניסטים, הסטודנטים ובני גילכם. ייצגו את הדור שלכם ושמשו לו פה. אין מישהו אחר שיעשה את זה.
10. ובקשה אחרונה: אל תפחדו, אל תתייאשו
עולם המוזיקה בארץ מתסכל מאוד. קשה להיכנס למצעדים, לזכות לביקורות במדורי המוזיקה, לקבל הופעות, להגיע לקהל, לחיות ממוזיקה מאלף ואחת וסיבות. אל תוותרו. יש קהל. יש מי שמקשיב. איפהשהו יש נערה שהשיר שלכם עשה אותה מאושרת, וילד שעשיתם לו את היום. הם זקוקים לכם.