עוזר לכולנו: ריאיון עם סטיוארט מורדוק על בל וסבסטיאן ועל "God Help The Girl"

    לקראת האלבום החדש של בל וסבסטיאן ולרגל סרטו הראשו כבמאי שזמין לצפייה בישראל, המוזיקאי הסקוטי סטיוארט מורדוק מגלה איך מתמודדים עם דיכאון ולמה לא יבוא להופיע בישראל

    אבנר שביט, ברלין
    יח"צ - חד פעמי

    להעריץ את בל וסבסטיאן זו לא רק העדפה מוזיקלית - זו גם תכונת אופי. כשהתסריטאים של "500 ימים עם סאמר" רצו להסביר במשפט אחד את האופי של הגיבורה, למשל, הם פשוט כתבו ש"מתחת לתמונה שלה בספר המחזור היה ציטוט מן הלהקה האהובה עליה, בל וסבסטיאן". מאז נוסד באמצע שנות התשעים, שירים של ההרכב הסקוטי כיכבו גם בעוד שלל סרטים וסדרות, מ"ג'ונו" ועד "הבועה" של איתן פוקס, מ"איך פגשתי את אמא" ועד "דה קילינג". הפזמונים שלהם, כמאמר הציטוט הזה שסאמר כל כך אהבה, צובעים את המסך בכאוס של הבלאגן. אם נראה דמות מאזינה להם, מיד נדע שבקרוב תדרוך בשלולית רק כדי להרים את הראש ולראות קשת בענן.

    לאחר שכל כך הרבה קולנוענים השתמשו בשיריו כדי לאפיין דמויות או אווירה, החליט סולן בל וסבסטיאן, סטיוארט מורדוק, כי הגיעה העת לעבור מאחורי המצלמה ולעשות זאת בעצמו. התוצאה היא "God Help the Girl", סרט מוזיקלי פרי עטו המבוסס על שירים מאלבום בשם זהה שהוציא ב-2009 במסגרת פרויקט צד שעשה בנפרד מן הלהקה.

    הקרנת הבכורה העולמית של הסרט התקיימה בשנה שעברה במסגרת פסטיבל סאנדנס, ובפברואר האחרון הגיעה פרמיירה אירופאית בחגיגה בינלאומית יוקרתית גם כן - פסטיבל ברלין. בישראל, לעומת זאת, לא זכינו לראות את "God Help the Girl". מפיציו החליטו לדלג על אולמות הקולנוע, אך מי שחפץ בכך, יכול לראות אותו בפורמט ביתי, במחשב, בדי.וי.די או בערוץ MGM. אין זמן טוב יותר לעשות זאת מאשר כעת, שבועיים לפני יציאת האלבום החדש של בל וסבסטיאן, "Girls in Peacetime Want to Dance".

    הצפייה הביתית לא תגרע בהכרח מאיכות הממתק הצנוע הזה, בו מככבת אמלי בראונינג כנערה סקוטית, שלא במפתיע אופיה מזכיר את זה של גיבורת "500 ימים עם סאמר", אלא שלה גם יש יומרות מוזיקליות, והיא מקימה להקה עם ברנש ונערה בני גילה (בגילומם של אולי אלכסנדר והאנה מוריי). את מאות המעריצים של בל וסבסטיאן שמילאו את האולם הברלינאי בפרמיירה האירופאית, הסיפור הזה סיפק בהחלט, ומורדוק זכה לתשואות חמות בסוף ההקרנה.

    עוד בוואלה!

    מאה סרטים לראות בנטפליקס

    לכתבה המלאה
    "לעשות קולנוע זה הרבה יותר קשה ממוזיקה". סטיוארט מורדוק (צילום: GettyImages, קרדיט דימטריוס קומבריס)
    "כשהתחלתי למכור את הרעיון של הסרט למפיקים ולגייס כסף, והם היו מסתכלים עליי כאילו שאני משוגע בכזה מבט של 'ווט דה פק אתה רוצה'"

    לא פלא אם כך, שיום לאחר מכן פוגש אותי מורדוק לשיחה פנים אל פנים כשהוא במצב רוח מרומם. נוסף לשמחה, היוצר הסקוטי, בן 46, חש גם הקלה שהכל עבר בשלום. "זה לא היה קל", הוא מתוודה בריאיון בלעדי לוואלה! תרבות, "אני חייב להודות, שלביים זה קשה פי עשר מאשר לעשות מוזיקה. העבודה על הסרט הזה גרמה לכתיבת מוזיקה להיראות כמו משחק ילדים".

    האם היה לך קשה גם להגדיר לעצמך מה קהל היעד שלך? אתמול בפרמיירה, ראיתי מסביבי בעיקר חסידים של הלהקה. רצית שהסרט ידבר אליהם? לקנות לעצמך מעריצים חדשים? שניהם גם יחד?

    "כשהסתכלתי מסביבי בפרמיירה, ברור שרציתי שכל הנוכחים יהיו מרוצים. זה כמו שאתה מזמין אנשים לארוחת ערב וכשהם יושבים מול השולחן, אתה מסתכל עליהם אוכלים ומתפלל שיהיה להם טעים. אבל לפני כן, הזמן שאתה כותב את השיר או את הסרט, זה כבר משהו אחר לגמרי. בזמן הכתיבה עצמה, אתה כותב את השיר שהיית רוצה לשמוע ומביים את הסרט שהיית רוצה לעשות ולא חושב על אף אחד".

    במהלך הסרט, הגיבורים מתחבטים בשאלה אם הם צריכים לעשות את המוזיקה שמתחשק להם או את המוזיקה שאחרים היו רוצים לשמוע. זה משקף קונפליקט שהיה לכם בלהקה?

    "לגמרי! בכלל, יש הקבלה כמעט פארודית בין הלהקה בסרט ובין בל וסבסטיאן. אני קצת משתמש בהרכב הבדיוני כדי להיזכר בחיוך איך התלבטנו באותה דילמה, ואיך החלטנו בקנאיות ובהחלטיות להמשיך תמיד לעשות את הדבר שלנו".

    אפילו מאחורי המצלמה אתה ממשיך לעשות את הדבר הזה. הסרט נראה כמו המשך קולנועי ישיר למוזיקה שלך, כמו תרגום קולנועי של השירים, ברוח ובתוכן.

    "זה תמיד היה הרעיון. כשהתחלתי למכור את הרעיון של הסרט למפיקים ולגייס כסף, והם היו מסתכלים עליי כאילו שאני משוגע בכזה מבט של 'וואט דה פאק אתה רוצה' ושאלו אותי איך זה הולך להיראות, אז עניתי – 'תקשיבו, אף פעם לא עשיתי סרט, אבל כתבתי את כל השירים האלה, ועיצבתי את העטיפות לאלבומים של הלהקה, אז תקשיבו לשירים, תסתכלו על העטיפות, וככה זה ייראה. הסרט יהיה כמו אלבום של בל וסבסטיאן שקרם עור וגידים קולנועיים'. בסך הכל, זה נראה לי מתבקש בהתחשב בעובדה שזה הסרט העלילתי הארוך הראשון שלי כבמאי. אולי בפעם הבאה אעשה מותחן ריגול או משהו, אבל בתור התחלה נראה לי טבעי להשתמש במה שכבר יש".

    כשמדברים על הסגנון של בל וסבסטיאן, של המוזיקה שלכם ושל עטיפות האלבומים שלכם, זה משהו שמגדיר לא רק אותך ואתכם, אלא זרם מוזיקלי שלם, שאתה הסמל שלו. איך מתמודדים עם מעמד כזה במשך כבר יותר משני עשורים?

    "אף אחד לא מתעורר בבוקר ומרגיש אייקון. אני לא קם בבוקר ואומר 'יו, אני סמל, שמישהו יביא לי כתר'. זה בלתי אפשרי לחשוב בגישה כזו. כל מה שאני רוצה כל בוקר מחדש, זה פשוט לעשות - לקחת את הדיכאון ואת החרדה הקיומית ולהפוך אותם למשהו פרודוקטיבי. אני רק רוצה להיות כנה עם עצמי, ליהנות מהחיים ולהועיל לחברה, ושירים וסרטים זה הכלים היחידים שיש לי בשביל זה".

    שיר מתוך הסרט:

    "אני בטוח שיהיו צופים שישנאו את הסרט ולא יבינו אותו. הם יגידו שזה סרט תינוקי, על אנשים קטנים עם דאגות קטנות"

    הרבה מעריצים חושבים שהועלת להם. יש גם כאלה ששינית להם את החיים. אבל יש גם הרבה שסולדים מן המהות של בל וסבסטיאן, שלועגים לשירים שלכם. נזכרתי בהם כשמגיחה בסרט דמות לעגנית גם כן, ואומרת לגיבורה שהיא "שרה שירים של תינוקות".

    "וזה בטח משהו שכמה וכמה מן הצופים יסכימו איתו. זה בטח משהו שהרבה אנשים גם יגידו על הסרט. אני בטוח שיהיו צופים שישנאו אותו ולא יבינו אותו. הם יגידו שזה סרט תינוקי, על אנשים קטנים עם דאגות קטנות".

    ואיך אתה מסתדר עם ביקורת?

    "לכל אחד יש זכות לדעה, וצריך להתרגל לביקורות, ולדעת איך לקחת אותן ולתעל אותן למשהו".

    ולעצות של מורים למוזיקה, היית מקשיב? זו גם שאלה שעומדת בפני דמויות בסרט, אם ללכת ללמוד מוזיקה או לא.

    "בגדול, אני לא רואה טעם ללכת ללמוד מוזיקה. אם ממילא שירים מתפרצים מהנשמה שלך, למה שלא תשב ותכתוב אותם? אם זה ממילא קורה לך, מה יש לך לחפש בבית ספר? אבל אם אתה מחפש משהו ללמוד ומוזיקה זאת אופציה, אז ברור שעדיף ללמוד את זה מאשר ללמוד איך לייצר מכונות ירייה או איך להיות קצב".

    "להיות בלהקה עם מישהי כמוה זה יהיה גיהנום". אמלי בראונינג ב"God Help The Girl"

    אף שהאלבום "God Help the Girl" היה הבסיס לסרט, ומורדוק הקפיד לדבוק בסגנונו ובתכניו, בכל זאת יש הבדל עקרוני אחד: בגרסה המוזיקלית היתה זו הזמרת קתרין אירטון שכיכבה, וכאן היא נדחקה לגמרי לטובת אמלי בראונינג, שקיבלה את התפקיד הראשי וגם שרה את כל השירים בעצמה. הצעירה האוסטרלית הקסומה מבצעת אותם ללא דופי, ובכל זאת קשה שלא לתהות האם היוצר לא חש כי בגד בשותפתו לאלבום.

    "בהחלט, בליהוק של אמלי היה משהו לא הוגן כלפי קתרין. היא הרי היתה בלב הפרויקט הזה כל הזמן. הקליטה את השירים והופיעה איתם כמעט לאורך כל הדרך. לכן היא גם היתה אחת המועמדות המובילות לתפקיד הראשי בסרט ממש עד הרגע האחרון. אבל הרגשתי שאת הגיבורה צריכה לגלם מישהי אחרת, ובעיקר מישהי צעירה יותר, כי זה סרט צעיר".

    אז בסוף בחרת באמלי בראונינג - שכהרגלה בוראת כאן גיבורה שקשה לעמוד בקסמה. היית רוצה להיות בהרכב עם דמות כזו? זה היה מעורר בך השראה, או מייסר אותך?

    "הו, לא! להיות בלהקה עם מישהי כמו אמלי בראונינג מהסרט הזה - זה יהיה גיהנום עלי אדמות! זה יהיה קיום נוראי, ומי שזה יקרה לו יהפוך לצל של עצמו, אם הוא ישרוד בכלל".

    היפסטרים וגאים בזה. מתוך "God Help the Girl" (צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)
    "אני אוהב את הקטע ב'נאמנות גבוהה' שמישהו נכנס לחנות תקליטים כששיר שלנו מתנגן, ואז הוא שומע אותו ושואל 'מה זה המוזיקה המדכאת הזו?'"

    את הצלע הנשית השנייה בסרט, קאסי, מגלמת האנה מוריי, שב"סקינס" מגלמת דמות בשם זהה. צירוף מקרים?

    "צירוף מקרים. ידעתי שהיא משחקת ב'סקינס', אך לא היה לי מושג מה שם הדמות שלה. למען האמת, מעולם לא צפיתי בסדרה הזו. אני לא כל כך עם האצבע על הדופק בכל מה שקשור לטלוויזיה. ראיתי רק 'סיינפלד' ו'הבית הלבן'".

    בניגוד לדמות שלה ב"סקינס", כאן מוריי מגלמת מישהי שנראית תלושה לגמרי מן הזמן ומן המקום שבו העלילה מתרחשת. גם שני הגיבורים האחרים הם כאלה.

    "תודה. נחמד מצדך להגיד את זה. זו מחמאה מבחינתי. לא יצאתי לדרך ואמרתי 'בוא נעשה סרט על-זמני בלי אייפונים'. כמו בכל דבר, גם כאן הכל נובע מתוך הדמויות, והדמויות הן כאלה. הן מתנהגות כאילו הן חיות על אי בודד. זו לא המצאה שלי. יש כאלה בני נוער במציאות. הדמויות כאן מרדניות, יומרניות וסנוביות וזה בסדר גמור מבחינתי. לדעתי יש אנשים שיאהבו אותן בדיוק בגלל זה".

    כיאה להיותן סנוביות ומרדניות, יש כאן סצנת ריקוד שנראית כמו מחווה ישירה ל"חבורה נפרדת" של גודאר.

    "אני מניח שאתה צודק, אבל אני כבר לא יודע אם זה מחווה מודעת או לא. אני מניח שאם אתה מצלם שלושה צעירים אטרקטיביים נעים לצלילי מוזיקה, מיד הצופים יחשבו על גודאר. זה בלתי נמנע. אני מניח שחושבים כאן על כל מיני דברים. במודע או שלא, יש כאן כל מיני דברים ששאלתי מכל מיני סרטים".

    למשל, הקול שבוקע מן הרדיו בפתיחה מזכיר את "בילי ליאר".

    "למשל, אבל לדעתי לא התכוונתי לכך, או לפחות לא חשבתי על זה. זה דברים שאתה רואה והם מחלחלים לך לראש ואז הם יוצאים ממך ברגע האמת".

    נסגר כך מעגל: אתה משתמש בדברים שלקחת מסרטים, אחרי שכל כך סרטים השתמשו בדברים שלקחו ממך. איך אתה מרגיש, כשאתה שומע שירים של בל וסבסטיאן בקולנוע ובטלוויזיה?

    "לפעמים טוב, ולפעמים רע. ב'500 ימים עם סאמר' זה גרם לי להרגיש טוב".

    הגיבורה שם קצת מזכירה את הגיבורה כאן, לא?

    "כן, יש בזה משהו... אני גם אוהב את הקטע ב'נאמנות גבוהה' שמישהו נכנס לחנות תקליטים כששיר שלנו מתנגן, ואז הוא שומע אותו ושואל 'מה זה המוזיקה המדכאת הזו?'. זה רגע מצחיק – יש לי הומור עצמי. הכל תלוי באיך משתמשים בשירים ואם יודעים איך לעשות זאת. אני חולם שהאחים כהן או שטרנטינו ישתמשו פעם בשירים שלנו, כי הם לבטח יעשו זאת טוב".

    הקליפ הראשון מתוך האלבום החדש של בל וסבסטיאן:

    כמה חודשים לאחר הריאיון, בתחילת אוקטובר האחרון, הזדמן לי להתענג על הופעה ראשונה מזה שנים של בל וסבסטיאן בפריז. בקרוב הם גם יופיעו בנקודות נוספות ברחבי העולם, אך לישראל לא יגיעו. מורדוק, בנפרד מן הלהקה, הגיע אליה לפני כעשור, הופיע בה יחד עם אביב גפן וניצל את הזמן גם לסיור בשטחים, בסופו הכריז כי לא ישוב לארץ עד סיום הכיבוש, כדבריו.

    "מה שלום אביב, באמת?", שואל אותי מורדוק כשאני מזכיר לו את הביקור. "כזה בחור נחמד ומצחיק, תמיד פתח לעצמו כל מיני מעגלים שונים ומשונים".

    ואין סיכוי שתסגור אחד מהם ותבוא לארץ שוב?

    "לא. כל עוד שלא אוכל להופיע במדינת פלסטין החופשית, לא אופיע בישראל".

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully