טעון קיפוח 22: אווירה של העלאה לגרדום בשנה האזרחית החדשה

שנה חדשה, דף חדש, חוק חדש. החל מרגע זה ועד שייגמר העולם - או, לכל הפחות, עד שיימאס לי לציית לחוק החדש – לא יופיעו בטורנו המקופח והמצ'ופח המילים "דרך" ו-"השלום" – הן כצמד והן כמילים בודדות. האם אעמוד במשימה? אין לדעת, אבל אפשר להניח שהוויתור על "השלום" לא יהווה בעיה מיוחדת. אנחנו חיים ככה כבר שנים. "דרך", לעומת זאת, היא מילה חשובה ושימושית, כך שתידרש מידת מה של ריכוז, ערנות והתמצאות במלים נרדפות ("רב מילים" זה לחלשים) - אבל בגדול, כפי שהוכיחו ממשלות ישראל במהלך העשורים האחרונים, זה אפשרי. מה שבטוח זה שלא צריך שום "דרך" כדי לצלוח את השיר שפותח את 2015 בזעקות שבר מהפכות קרביים. צריך רק אמונה, כבוד, ממחטה ומוח קטן מאוד, מיניאטורי, שאפשר לעשות עליו מניפולציות רגשיות בקלי קלות.

אין צורך לחדור לעומק מערכת היחסים שבין אריה דרעי לבני אלבז כדי להבין מי מבין שני המזוקנים המתוקים האלה מקריב מעצמו למענה ומי מרוויח ממנה.

כזכור, זמן קצר אחרי שדרעי הואשם בשוחד, אלבז מונה לתפקיד זמר הבית של ש"ס וביצע, בגרון ניחר, את שיר העידוד וחיזוק הלבב "הוא זכאי". ואולם, כמה שנים אחר כך, כשאלבז נכלא בתוכנית הריאליטי של ערוץ 24 "היכל התהילה", ביזה את כבודו העצמי וכמעט איבד צלם אנוש, דרעי לא היה שם בשבילו.

נחמד לגלות כעת שאלבז הוא אדם בוגר, שקול, מאופק ובעיקר חבר טוב שלא עושה חשבונות לרעהו וסופר טובות, שכן למרות הכל הוא שומר על נאמנות לדרעי - בנו הפחות אהוב של המרן, הרב עובדיה יוסף ז"ל, כפי שהתברר לאחרונה – בשיר תעמולה חדש, שכולו דמגוגיה צינית, נמוכה ומעליבה על גבו של הרב המנוח. נקודת המוצא שלו: תומכי דרעי הם אנשים עדריים, קלים להשפעה, מתוכנתים לפעול באופן אוטומטי במקרה של היתקלות עם צמד המלים "פגיעה בכבוד".

לזכותו של אלבז ניצבת העובדה שהוא, ככל הנראה, רק השי"ן גימ"ל בקמפיין המוזיקלי הזה – וככזה, אגב, הוא עושה עבודה טובה: קולו חזק, צלול, מטפס לטונים בגובה סולם יעקב, מרעיד שמשות בבתי כנסת ספרדיים, נע על גבי לחן מדוכא ועצבני, מסתייע בהפקה מוזיקלית כבדה ומעוררת יראה של טקס העלאה לגרדום בגיהנום. הבעיה היא, כמובן, עצם הסכמתו ליטול בזה חלק.

לפני 30 שנה, בשלהי 1984, בני אלבז ביצע יחד עם בנו, גדי, שהיה אז בן 4, את הדואט המרגש, המצמרר והקאלטי "אבא, אותך אני אוהב". היום, כשגדי כבר אדם בוגר, זמר ויוצר מוערך עם ראש על הכתפיים וחליפה קצת פחות מפדחת מזו ששמו עליו ב-1984, אפשר להניח שגם הוא, כמו אביו, שואל "מה עשו לך, אבא?!".

(כוכב אחד)

אפשר להניח שאין הרבה קשר בין חייה הפרטיים של הזמרת לינוי לאלה המשתקפים בשיר הזה. על פי הנתונים הסטטיסטיים שנאספו במדור זה עד כה, שירים של זמרות בלי שם משפחה ו/או בוגרות תוכנית הריאליטי "אייל גולן קורא לך" ו/או לובשות מעיל עור בעטיפת הסינגל, הם לרוב שירים שלא ניתן ללמוד מהם שום דבר על אישיותה של המבצעת, ובכלל, על שום דבר בעולם.

לינוי החמודה (אל תדאג, אחיה הגדול, אני לא בעניין) ניחנה בכל הפרמטרים הנ"ל – כלומר, אין סיבה לחפש הקשרים אוטוביוגרפיים בשירה החדש והעצוב (מילים: ראובן כרמל, לחן: דוד נעים) – אבל אם בכל זאת יש כאלה, אז הסיפור שמתואר בו (אמ;לק: בחורה שמרגישה שבן זוגה כבר לא אוהב אותה) מסועף ומעניין הרבה יותר מכפי שנדמה.

הקומוניקט מספר לנו, בהדגשה ועם קו תחתון, שבמהלך השנתיים האחרונות לינוי השילה 30 קילוגרמים ממשקלה. זה יפה מאוד, ברור, כיפאק ללינוי (היי), אבל כעת, אם להאמין לשיר, מתברר שאביר חלומותיה אהב אותה יותר כמו שהיא היתה קודם, לפני הדיאטה, ושבעצם, לצד ההישג האישי המרשים, עולמה חרב עליה.

האם לינוי תצליח להתגבר על המשבר בזוגיות או שמא תיפול חזרה, חלילה, לפחמימות? האם יש לה בכלל מצב רוח עכשיו להקליט עבורנו שירים נוספים? האם כדאי, במקרה מסוג זה, לפעול על פי בית הלל ולפנק אותה בשלושה כוכבים למרות שבתכלס מגיע לא מגיע לה יותר מחצי כוכב? האם יש בכלל טעם עכשיו, כשלינוי בשטח, להקשיב גם לדברים אחרים? לא. אין טעם. הגענו לשיא. מכאן אפשר רק לרדת.

(חצי כוכב)

פינה חמה, על סף הלוהטת, שמורה בלבי למשה אלקיים עוד מהסינגל הקודם שלו, "דקה בלעדייך", שנדון כאן בהרחבה לפני זמן מה. אני לא ממש זוכר את השיר, כנראה שהוא לא היה מי יודע מה, אבל תמונתו של הזמר על עטיפת הסינגל הפכה, ברבות הימים, לחלק מחיי. עד לא מזמן היא אף הייתה תמונת רקע לפרופיל הפייסבוק שלי. אלקיים יושב שם, בתמונה, כמו קינג אמיתי: מרכיב משקפי שמש, לובש ג'ינס משופשף וחולצת כפתורים לבנה, מניח יד על הברך בנון-שלנטיות, מביט למצלמה ודופק לה חיוך של מיליון יורו.
גם הפעם, ממש כמו אז, אלקיים מבצע איזשהו שיר מעפן ברקע (משהו דאנסי ממוזרח, לא ממש עדכני, טובע באוטו-טיון, מנסה לשמח, לא בדיוק מצליח), וגם הפעם תמונתו שעל העטיפה שוברת שיאים של חוסר טעם, ובכך הופכת את החוויה הכללית (האזנה לשיר פלוס בהייה בתמונה) לנסבלת ולפרקים – נאמר, כשמתמקדים באופן שבו התאורה הסגולה משתלבת בגבותיו המסודרות של אלקיים – היא אף מהנה ומבדרת. במילה אחת: עוד.

(אפס כוכבים)

להבדיל מויקי, ילדת הפלא הרובוטית מהאייטיז, ילד הפלא עוזיה צדוק לא מגניב. יכול להיות שהוא רוצה להיות מגניב, אבל הגדולים, אלה שיודעים יותר טוב ממנו מה טוב בשבילו, מעדיפים לזרוק עליו טלית, לתקוע אותו מול הכותל, לדחוף לו לפה טקסט אמוני שמבכה את חורבן בית המקדש ולהשתמש בקולו הזך והמדויק, כמו גם בעצם היותו ילד, כדי לבסס את ההגמוניה בתחום שיפוטם הדתי-לאומי. טוב, אולי גם הילד מבסוט מזה, איכשהו. אני לא יודע. הילד הזה הוא לא אני.

(שני כוכבים)