יש משהו סמלי בעובדה שאת האלבום הראשון שלו בעברית גבע אלון בחר להוציא ב"הדסטארט". בפנייה שלו לציבור הרוכשים העתידי, כתב בין היתר כי התפתחה אצלו "תחושה חדשה. משהו שלא הכרתי. אולי משהו ששכחתי שהיה בי". הוא המשיל את האלבומים הישנים למעין "חזרה לקראת המופיע המרכזי", ציין ש"האלבום הזה הוא בעצם האלבום הראשון שאני עושה". העובדה שבחר ללכת למופע המרכזי בדרך של מימון המונים היא משהו אחר לגמרי, משהו שדורש תמיכה - כספית, כמובן, כדי שהפרויקט יצליח והאלבום ייצא - אבל לא רק: הצעד הזה של גבע אלון היה אולי בלתי נמנע, אבל גם צעדים בלתי נמנעים עלולים להיות מסוכנים. העובדה שהפרויקט הצליח עד מאוד - למעלה מ-130 אלף שקל גויסו - מעודדת מאוד, ומוכיחה את הצמא שהיה בקהל הישראלי לרגע בו גבע אלון יפתח את הפה ויוציא ממנו סוף סוף חרוזים בעברית.
עד האלבום הזה, אחת האסוציאציות הראשונות שעלו עם שמו ודמותו היתה השפה האנגלית, הדמיון לניל יאנג - הוא לא הניל יאנג הישראלי, נניח, כי עדיין אין לנו ניל יאנג - אבל אי אפשר היה לברוח מההרגשה שהאנגלית כמעט הגדירה את גבע אלון, במובנים מסוימים אולי כבלה אותו. בו בזמן, יש משהו ראוי להערכה בדרך בה צעד מאז האלבום הראשון הנפלא - "Days of Hunger" - ועד היום. לאורך מרבית הדרך הנ"ל, נשאל בוודאי פעם ביום מתי הוא כבר יזנח את האנגלית הזאת שלו ויעבור לשיר בשפת הקודש. מעריציו בלעו בשקיקה את הפעמים הבודדות שהיה מבצע קאבר עברי כזה או אחר בהופעותיו, או מצטרף לשירים עבריים בהופעות של אחרים.
למרות הלחץ הבלתי פוסק, אלון לא מיהר אל תוך החלטות שלא מרגישות לו שלמות, ועל כן האלבום "תהיי איתי" שמגיע כמעט תשע שנים אחרי אלבום הבכורה, לא מרגיש בלתי שלם. הוא לקח את הזמן, המשיך להוציא יופי של אלבומים באנגלית, עד שהחליט שהגיע הזמן לעבור לעברית. כשזה קרה החל לעבוד עם עמיר לב, מעין גורו של אותנטיות, בקר אמת שלא מסוגל להגיד מילת שקר. בראיונות סיפר אלון שלב - המפיק המוזיקלי של האלבום הזה, שגם סייע לכתוב שבעה שירים מתוכו - שכנע אותו להתחבר לדברים שחשובים לו באמת, לדברים האישיים לו. וזה לא עניין של מה בכך: כל עוד שר באנגלית, גבע אלון יכול היה להציב מעין מחסום בינו ובין חלק מהקהל שלו. למאזין הישראלי קשה להתמסר במאת האחוזים לשיר, אישי ככל שיהיה, של אמן מקומי באנגלית, וזה נורמלי. ב"תהיי איתי" יש פחות מקומות להתחבא, וזה מצוין, כי גבע אלון לא מחפש להתחבא.
רק מהצצה בעטיפת האלבום ניתן להבין שזהו הדבר האישי ביותר שגבע אלון עשה עד היום. ב"אבא" הנפלא - שיר שלא יכול היה להתקיים באלבומים הישנים - הפזמון שר "לא דיברנו באמת אף פעם", שיר עצוב עם מסקנה מאוד משמחת: כשגבע אלון רוצה לכתוב אישי, רוצה לדחוף מחט אל איזה פצע, הוא עושה את זה מצוין, וזה מאוד, מאוד מעודד לקראת ההמשך. אם בעבר חלק מהאנשים שדחקו בו לשיר בעברית גם תהו האם הוא מסוגל לעשות את זה, האם לא נגזר עליו לשיר רק באנגלית, כעת אין כבר ספק: גבע אלון זמר מעולה, והשפה לא משנה.
זה בולט בעיקר בשיר שדווקא מתחיל ללא גיטרות כלל - "קול קורא", עם ברי סחרוף על הקלידים - שיר נוסף שלא דומה כמעט לשום דבר שגבע אלון עשה בעבר, וכעת עושה היטב. הוא יוצא מפעם לפעם ממרחבי הנוחיות שלו - מרחבים בהם נע באין מפריע בשני אלבומיו הקודמים, כמעט עמד במקום, וזה כיף לראות ולשמוע. ראויים לציון גם שירים סטנדרטיים לכאורה כגון "מדף לדף", שמלמדים על כיוון נכון ומלהיב.
אם להיות קטנוני, בעייתיות מסוימת כן ניכרת כשגבע אלון שר על טבע: באנגלית אזכורים של סכרים ועצי אלון ונהרות ואוקיינוסים נשמעים נפלא, נשמעים נכונים ומתאימים, אותנטיים ורומנטיים, מפי ניל יאנג ומפי גבע אלון כאחד. בעברית, אזכורים של "אלכסנדר" ו"כרמל ירוק" קצת פחות עובדים - כנראה מאותה סיבה שאי אפשר ממש לכתוב ספר מסע בארץ ישראל - אבל זה לא מהותי. מה שכן מהותי זה שבמובנים רבים, "תהיי איתי" הוא אלבום בכורה נוסף, כמעט תשע שנים אחרי ש"Days Of Hunger" יצא לאוויר העולם, ובדומה לאלבום ההוא, כך גם זה החדש טומן בחובו כמה פנינים והמון רמזים על העתיד הנפלא שהולך להגיע. ובעוד "תהיי איתי" הוא אחלה אלבום בכורה, התחושה היא שהאלבום הבא בעברית - ובוודאי גם אלו שיגיעו אחריו - הולכים להיות פשוט מעולים.