ליאור נרקיס "ענני" (4:32)
ליאור נרקיס היפה (והחתיך) ודאי חגג את הסילבסטר האחרון כמו שצריך - עם שגעת, טרפת, צלחת מעופפת וכל שאר הדברים הטובים שמהם מורכבת אישיותו המוזיקלית. אחרי הכל, שבע השנים האחרונות בחייו לא היו סתם שבע שנים טובות. הן היו שבע שנים פצצה, אליפות, ליגת האלופות, ולכן אין ברירה: צריך לציין את סיום התקופה הזאת בגדול. החיים, כידוע, קצרים. כסף בא, כסף הולך, הצלחה באה, הצלחה הולכת, ורק הקב"ה, יתברך שמו, יכול להעריך מה צפוי לו, לנרקיסנו, בשבע השנים הבאות.
ואולם, בסוף כל מסיבה, ובייחוד כזאת שנפרשת לאורך שבע שנים, מגיעים הפארטי-גילטס, או, כמו שנהוג לקרוא לזה בין כתלי הז'אנר, ההתחשבנויות. במקרה של נרקיס מדובר בדין ודברים עם גורמים בכירים יותר, לרבות הבוס הגדול, ריבונו של עולם.
כן, לנרקיס יש לא מעט סיבות לפנות אליו כעת בבקשת סליחה ומחילה. כמעט כל שיר שהוא המטיר עלינו בשבע השנים האחרונות הוא סיבה מצוינת לכך בפני עצמה. אחרי עשרות שירים כאלה, אוויליים ("את מתוקה, כל מה שתעשי, עדיין מתוקה"), מטופשים ("דוקטור, תציל אותי, אני מאוהב, כואב לי בחזה") וסקסיסטיים ("ערב טוב לך, בואי מותק, בא לי להכיר אותך לעומק"), באמת הגיע הזמן שנרקיס ירצה להכיר גם את אלוהים לעומק והנה, עכשיו זה קורה.
"ענני", דורש נרקיס מהקב"ה (במילותיו של אופיר כהן), במקום לומר לו בפשטות "ענה לי" - נוהל מקובל בטקסטים של בלדות ים תיכוניות מהזן האמוני: גם אם הניסוח דלוח, קיטשי ולא לגמרי מקורי ("תשלח לי יד שמחבקת וטובה, תיתן בי אהבה"), השפה צריכה להתחפש למשהו יפה ומכובד כדי שאלוהים לא יתעצבן, חלילה. או, לכל הפחות, כדי שמעריציו של נרקיס יחשבו שאלילם נהיה אינטליגנט.
האם אבא יענה? נו באמת, ברור שלא. השפה שנרקיס משתמש בה פה אכן "מכובדת" יותר מזו שהוא רגיל אליה מהשירים שנכתבו לו בעבר, העיבוד של יעקב למאי (כן, הוא מעבד הכל בזמן האחרון) מהודק ויעיל, אבל הלחן (גם הוא של אופיר כהן) מעיק במאמציו להסוות את העובדה שאין בו כלום, סולו הגיטרה של אבי סינגולדה מתכתב בגמלוניות עם "Everything I Do" של בראיין אדאמס, קולו של נרקיס לא מספיק עמוק ומיוחד כדי להחזיק שיר בלי לחן וההגשה שלו מכנית, קרירה, מלאכותית ומנותקת מרוח הטקסט.
קשה מאוד להאמין לזה כלומר, לחשבון הנפש המאולתר של נרקיס. גם אם לאחרונה הוא מרבה להביט השמיימה, קרוב לוודאי שאת הקב"ה הוא לא רואה שם. אולי רק צלחת מעופפת.
(שני כוכבים)
משה פרץ "ברצלונה" (3:38)
כמו ליאור נרקיס, גם משה פרץ משדר בין מילות שיריו האחרונים לחץ קל ופאניקה מדודה נוכח השינוי באווירה הים-תיכונית סביבו, המהפך בטעם הקהל, הציפייה החדשה ממנו לעומק אינטלקטואלי ומוזיקלי, וכמובן, פאר טסי.
גם אם פרץ לא בטוח ביכולתו להוציא תחת ידיו גם שירים כבדים ואפלים, מוזרה ותמוהה עד מאוד היא החלטתו לקחת אחד כזה דווקא מדנה לפידות. נכון, היא היתה מלכת הפופ של ישראל למשך שבוע בשנת 2008 (בזכות הלהיט האזוטרי "משוגעת") ובמקומות מסוימים היא נמצאת בקטגוריה המפנקת "קומפוזיטורים", אבל, כפי שניתן לשמוע בבלדת הרוק המרוחה והמקושקשת הזאת, עם קטע המעבר העלוב ביותר שהולחן מאז המצאת קטעי המעבר, סשה ארגוב היא לא. גם לא משה פרץ. ולא, המילים שהיא הדביקה לזה (יחד עם אמה היקרה, חנה) ממש לא מסייעות לתיקון הרושם. למען השם, הן כוללות משפטים כמו "מתקשר אלייך, לא עונה, תמיד בממתינה, עם מי את מדברת, תגידי לי, למי את מחכה?".
בשורה התחתונה: שיר קשה. מאוד קשה. נדמה שאפילו אנשי יחסי הציבור לא הצליחו להבין מהו ומיהו ולכן תיארו אותו כשיר "המשלב מוזיקת פופ קצבית וקליטה ונשמה ים-תיכונית אותנטית". אתגר לקוראים: כרטיס טיסה לברצלונה מובטח למי שיזהה בשיר משהו שנשמע כמו פופ, קצב, מוזיקה קליטה ולנשמה. כן, מדובר בכרטיס במחלקה ראשונה. וגם, כצ'ופר, הפנייה דחופה לבדיקת שמיעה.
(כוכב אחד)
נגנים שרים "מחרוזת בקצב הסלסה" (6:30)
אדם, כידוע, לא צריך בחייו שום דבר פרט לארבעה גברים שזופים ורחוצים, בני 40 ומשהו או 50 ומשהו, שנשענים על וספה אחת ומישירים חיוך למצלמה. העובדה שהם לא נראים קצת כמו קבלני בניין, לא מפורסמים (אלא נגנים שכירים של שלומי שבת, משה פרץ, חיים משה וגליקריה), לא ממש מוצלחים בתחום השירה ומבצעים "מחרוזת בקצב הסלסה" שבכלל מורכבת מפלמנקו ("אונה מונדה לה די"), משיר יווני של יהונתן גפן ויאיר רוזנבלום ("זה לא עובר"), מעוד שיר יווני עממי ("טו פס") ומפזמון אלג'יראי ("יא רייח") לא פוגעת, ולו במעט, בחוויית הצפייה בתמונתם המשותפת. מדובר ב-6:30 דק' של עונג צרוף. כל עוד צופים בתמונה כשהאודיו על מיוט, כמובן. אחרת זה עשוי להעיק מעט. בכל זאת, נגנים אמורים לנגן, לא לשיר.
(שלושה כוכבים)
פאר טסי "בואי ניפגש" (3:25)
הנוסחה המשוכללת של פאר טסי קול גבוה ומדויק פוגש פזמון מרגש וקליט (של דודו מתנה) פוגש עיבוד צנוע ומדויק (של יעקב למאי) פוגש קפה ("בואי ניפגש, נשב על קפה ונסגור את כל מה שנפתח") שוב מנצחת, מביסה, כמעט בלי קרב.
מי שכבר מבין מה הכי כדאי לעשות ביום חמישי בבוקר, שנייה אחרי שהמחשב נדלק, יודע שהשיר הזה סומן כאן בכוכבית זוהרת לפני שלושה שבועות בתור אחד האסים באלבום החדש של טסי. אם אני זוכר נכון, כבר אז ציינתי ש"בואי ניפגש", הפותח את האלבום הזה, הוא שיר מעניין ומוצלח יותר אפילו מ"דרך השלום", לפחות ברמה המוזיקלית (מילים הן לא הצד החזק בו, ובכלל, באלבום), כך שאין ספק שהבחירה להוציאו כסינגל נוסף לרדיו מתבקשת.
נכון, הפטיש של טסי לקפה קצת משונה ואף עשוי להיות מסוכן ללחץ הדם של מלכנו הנוכחי, אבל הוא יושב עליו יופי מבחינה תדמיתית והולם את מצב הרוח בעידן הפוסט-אייל גולן. קפה, אחרי הכל, מרפרר למושגים חיוביים כמו רגיעה, חום, חברות, גובה העיניים, סבלנות, סובלנות, אורך רוח ותרבות של הכנסת אורחים. במובן הזה, הקפה הוא התשובה של פאר טסי לכסף ולאלכוהול של דודו אהרון, לשגעת ולטרפת של ליאור נרקיס ולמשהו שקשור לאייל גולן.
טסי, כך נשמע, אוהב את הקפה שלו עם סוכר, אבל לא יותר מדי, כי זה לא בריא. כפית אחת, בשביל הטעם, שמורגשת בסלסול החותם את הפזמון, אך מיד נמהלת בסולו גיטרה עם דיסטורשן, בסגנון פוסי-מטאל (כן, זה מריח כמו טרנד שהולך ומתהווה לאטו בז'אנר), כדי לשמר את הניטרליות שפאר טסי כה מקפיד עליה. נכון, מוזיקה ניטרלית, באופן כללי, היא מוזיקה משעממת, אבל מה לעשות, זו המוזיקה שמשמיעים ברדיו. וכשפאר טסי חתום עליה, השעמום הזה פשוט נפלא. עוד.
(ארבעה כוכבים)