פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חבר ישראלי: הופעת השקת האלבום של גבע אלון המתה מרצון לאהוב

      עברית ואנגלית, ישן וחדש, התערבבו בהופעה של גבע אלון לכבוד השקת אלבומו החדש, הראשון בעברית. הקהל בטח באלון, נתלה בשורות שהכיר ומחא כפיים באלה שלא

      גבע אלון בהופעה (יח"צ , אריאל עפרון)
      גבע אלון (צילום: אריאל עפרון)

      פיות לא זזים, וזה נורמלי: מאות האנשים שמילאו אמש (חמישי) את הבארבי עד אפס מקום עדיין לא מכירים ואוהבים את השירים החדשים של גבע אלון כפי שהם מכירים ואוהבים את הישנים. אהבה – לאדם, לרעיון, לשיר – צריך לטפח לאורך זמן, אבל הצעד הראשון תמיד מתחיל ברצון לאהוב. ומאות האנשים שהגיעו אמש לבארבי – המאות שקנו את "תהיי איתי" של גביע אלון בהדסטארט – רוצים לאהוב. קל וציני לקבוע שאנשים אוהבים את מה שהם מכירים, אבל במקרים מסוימים, אנשים אוהבים גם את מה שהם לא מכירים, את מה שהם יכירו בהמשך. זה לגמרי עניין של ביטחון, והקהל של גבע אלון בוטח בו, נתלה בשורות שכן מכיר, מפצה על אלה שלא במחיאות כפיים קצת יותר ארוכות מבדרך כלל.

      מופע ההשקה לאלבומו החדש, שעליו כתבנו לא מזמן, מחולק באופן כמעט שווה לשניים: בחלק הראשון "תהיי איתי" מנוגן במלואו, ומרגע לרגע ברור שגבע אלון החדש – כלומר, זה ששר בעברית – צולח את מבחן הבארבי. בשירים מסוימים זה עובד פשוט מצוין: "רמת גן" מתאים לבארבי כמו חצי טובורג בכוס פלסטיק, וכך גם "הכפתור האפור". הפיות לא זזים, והם לא זזים גם כשעמיר לב, שותפו של אלון לאלבום, עולה לשלושה שירים. מי שזקוק לעדות נוספת בדמות החיבור הלא שגרתי בין השניים יכול היה למצוא אותה בדמות צמד השירים שלב שר - "חבק אותי" ו-"עננים שחורים", ומאות הפיות שלא זזו בקהל: הקהל של גבע אלון הוא לאו דווקא הקהל של עמיר לב, וזה בכלל לא משנה. נקודת החיבור הלא שגרתית, לכאורה, היא זו שהופכת את החיבור הזה למוצלח, והרי אף אחד לא יכול לאזן את הקול של עמיר לב כגבע אלון, ולהפך.

      גבע אלון בהופעה (יח"צ , ליאור כתר)
      (צילום: ליאור כתר)

      החלק השני של המופע מביא לבמה את העבר של אלון – מ"פליינג בייבי" דרך "Days Of Hunger" ועד "The Great Enlightment", להקות ואלבומים ושירים שונים אחד מהשני עם דבר אחד במשותף: השפה. קשה שלא להציב את שני חלקי המופע אחד מול השני במבחן השוואתי: עברית מול אנגלית, חדש מול ישן, לא מוכר מול מוכר. ובמבחן הזה, צד אחד מנצח די בבירור. בנקודת הזמן הזו, גבע אלון נשמע טוב יותר באנגלית, וכנראה שגם זה נורמלי: מדובר בשירים שביצע למשך שנים, באינספור הופעות, שירים שעברו כמה גלגולים וליטושים, לעומת כאלה שרק יצאו מהמפעל. מרבית הקהל שמח לשוב ולשמוע את מה שהכיר. התשואות הגדולות ביותר היו שמורות ל-"Indian Friend" המצוין של פליינג בייבי, בביצוע שקצת החזיר את גבע אלון הביתה, או לפחות לבית שאנחנו בנינו לו. התלהבות דומה נרשמה ב-"She Calls My Name". הדיסטורשן, התופים של אסף רייז הנהדר שעוד רגע נקרעים מכל הטוב הזה, סולו הגיטרה – הכל הרגיש מעולה ומחובר ומהודק כמו שרק דברים ישנים יכולים להרגיש.

      המבחן הגדול של גבע אלון יהיה, ככל הנראה, כשלא יהיו מבחנים: כלומר, כשניתן יהיה להקשיב לו – באלבום, בהופעה – ולא לחשוב על האלטרנטיבה, לא לחשוב על האם הוא טוב יותר באנגלית או בעברית. ויכול להיות שאין כאן מבחן כלל, יכול להיות שאין סיבה ליפול למלכודות סכמטיות של שפה. העובדה שכל כך הרבה אנשים קנו את "תהיי איתי", שכל כך הרבה אנשים הגיעו לבארבי, שהאלבום עצמו מוצלח, יכולה להגיד רק דבר אחד: שהאדם הוא יותר מהשפה בה הוא שר.

      להדרן השני והאחרון הוא עולה אקוסטי, מבקש שיחשיכו את כל האולם ופוצח בביצוע מושלם ל-"Relaxtion", מציג לראווה גיטרה ששמה את כל הדיבורים הללו על עברית ואנגלית בפרופורציות הראויות. מדובר באחד הגיטריסטים הטובים שיש לנו, שרק מחכה שישחררו לו קצת חבל כדי לדפוק סולואים אדירים. לעתים, זה מרגיש כאילו מילים הן רק תירוץ לשלוף את הגיטרה מהארון, לחבר אותה למגבר ולהתחיל לנגן.

      וזה אחד הדברים הכי טובים עם הגיטרה של גבע אלון, עם גיטרות בכלל; עברית, אנגלית, סינית – לגיטרות לא אכפת מהשפה. יש לנו מה ללמוד מהן.

      גבע אלון בהופעה (יח"צ , אריאל עפרון)
      (צילום: אריאל עפרון)
      גבע אלון בהופעה (יח"צ , ליאור כתר)
      (צילום: ליאור כתר)
      גבע אלון בהופעה (יח"צ , ליאור כתר)
      (צילום: ליאור כתר)
      גבע אלון בהופעה (יח"צ , אריאל עפרון)
      (צילום: אריאל עפרון)
      גבע אלון בהופעה (יח"צ , אריאל עפרון)
      (צילום: אריאל עפרון)
      גבע אלון בהופעה (יח"צ , אריאל עפרון)
      (צילום: אריאל עפרון)