אם האלבום הקודם של ביורק, "Biophilia" מ-2011, דלף כשבועיים וחצי לפני מועד היציאה שלו, אלבומה החדש "Vulnicura" כבר דלף חודשיים לפני התאריך המתוכנן. ביום רביעי לפני כשבוע וחצי היא הכריזה על בואו בחודש מרץ, ארבעה ימים אחרי כן כבר הוא כבר היה זמין בשירותי ההורדה, וארבעה ימים נוספים אחרי כן הוא שוחרר באופן רשמי באייטונז כדי ללחום בגרסה הפיראטית (הגרועה עשרות מונים מבחינת סאונד).
עם כל הבאסה והאמפתיה כלפי ביורק שנאלצה להתמודד עם ההדלפה, קשה לא לברך את ההאקר המניאק שגרם לכך שהדבר המרהיב ביופיו הזה יגיע אלינו כבר עכשיו. עם צליליו הראשונים של שיר הפתיחה "Stonemilker" - חולבת אבנים, כה ביורקי - הוא נשמע כמו חזרה למקורות הנשגבים שלה.
אחרי כמעט עשור וחצי של נדנודים וחפירות עם אלבומים שצליליהם מופקים רק מהגוף שלה או שהתמה שלהם היא היקום והאדם, "Stonemilker" נשמע מיד כאילו יצא מאלבומיה השלישי או הרביעי (בספירה שמתעלמת מהאלבום שעשתה בתור ילדה). כמו "Homogenic" מ-1997 ו-"Vespertine" מ-2001, שבעיניי היו האלבומים הטובים-באמת האחרונים שלה, "Vulnicura" עמוס כלי קשת, מרחף, מהפנט. "חולבת אבנים" הפך באבחה לאחד השירים הכי יפים שלה.
בשיר שאחריו, "Lionsong" המצודד אבל פחות, כבר ברור מה קורה באלבום הזה. "אולי הוא יצא מזה כשהוא אוהב אותי", היא אומרת (בתרגום חופשי, כמו כל היתר כאן), "אולי הוא יצא מזה, אני מריחה הצהרת בדידות. אולי הוא יצא מזה". אלה הם שירים המתעדים את סופה של מערכת יחסים, אמירות של נואשו?ת וחוסר אונים. ואכן, כאשר ביורק שיחררה את "Vulnicura" באופן רשמי ביום חמישי האחרון, היא קראה לו "אלבום שברון לב מוחלט". היא נפרדה משותפה לחיים מזה כ-14 שנה ואבי בתה, האמן האמריקאי מתיו בארני.
לא ברור אם במודע או לא, לא ברור אם מתוך התרפקות על העבר, אבל יש באלבום רגעים שנשמעים כמו ציטוטים מפורשים מעצמה. כשהיא אומרת בשיר הפתיחה "show me emotional respect", זה נשמע דומה במיוחד לאופן שבו היא אומרת "I feel emotional landscape" בשיר "יוגה" מ-1997. אופן השירה שלה ב-"Lionsong" החדש מהדהד למה שעשתה ב-"Unravel" של פעם, שניהם מפגינים פגיעות כה גדולה, אבל הישן חושף אהבה והחדש מתאר את הדעיכה. רגעים ארוכים בסופו של "Family", השיר החמישי באלבום החדש, מזכירים מאוד את "All is Full of Love" החותם את "הומוג'ניק".
יש בכך אירוניה שמוסיפה לשברון הלב - עם כל הדימיון המוזיקלי האפשרי בין "וולניקורה" החדש ל"הומוג'ניק" הוותיק, האלבום החדש הוא ההפך מהומוגני כי ביורק מפורקת בו לרסיסים. הכל כבר ריק מאהבה, אפילו עיצוב החוברת המצורפת נראה כמו מעין כוורת מפורקת. באופן כרונולוגי מתארת ביורק את התמוטטות חייה, ומתחת לשמו של כל אחד מששת השירים הראשונים באלבום היא כותבת את השלב שבו נכתב - "תשעה חודשים לפני", "חמישה חודשים לפני" ובהמשך גם את החודשים שאחרי הפרידה.
לא מפתיע אם כך שהשיר הכי אפל ועצוב הוא זה שהכי סמוך לה - "Black Lake", שאת אופיו ניתן לנחש משמו. במילים ובמטאפורות פשוטות היא מתארת את הלך רוחה. "המגן שלי נעלם, ההגנה שלי נלקחה, אני פצע אחד, לבי הפועם, ישות מתענה", ובהמשך השיר היא אומרת, "נשמתי קרועה לגזרים, רוחי שבורה, אל תוך המרקם של הכל". בשיר הבא, "Family", היא שואלת: "האם יש מקום שבו אני יכולה לחלוק כבוד למותה של משפחתי?".
השבר של ביורק יצר את אלבומה האישי והשלם ביותר מזה שנים, וגורם לי לרצות להיות שם בשבילה ולנחם אותה. "אם אני מתחרטת עלינו, אני מונעת מנשמתי לגדול", היא אומרת ב-"Notget", מהשירים הבולטים באלבום שנכתב 11 חודשים אחרי. "אל תסירו את כאבי, זו ההזדמנות שלי להחלים".
"Vulnicura" אינו מושלם אבל מאוד יפה, וכאמור נושא בו שירים שבקלות נכנסים לפנתיאון האישי שלה. כרגע אין שום מקום נורמלי שממנו אפשר להטמיע שירים ממנו, אבל למעלה תוכלו להאזין לו בגרסתו המודלפת. עדיף כמובן לרכוש אותו דיגיטלית כי ההבדלים זועקים לשמים, וביותר ממובן אחד.
ולזכר הימים ההם זה השיר שהיא כתבה על מתיו בארני פעם, לפני 180 חודשים, חוזרת כמו מנטרה:
"I love him, I love him".
עוד מאיסלנד
"ברודצ'רץ'" הבריטית היא סדרה מצוינת, אבל שני מרכיבים שלה הופכים אותה למשובחת באמת: הצילום המהמם והמוזיקה המרהיבה, מעשה ידיו של אולפור ארנלדס, המלחין האיסלנדי העדין. העונה השנייה של הסדרה החלה לפני כשבועיים עם אותו פסקול מעולה מהעונה הראשונה, שאף זיכתה אותו בפרס הבאפט"א ב-2014, אבל היא כוללת גם שיר חדש לכבודה. ארנלדס חוזר לשתף פעולה עם ארנור דן, שאיתו עבד גם באלבום הסולו שלו מ-2013, ושמו הוא "So Far", תמונת מראה לשיר הנושא מהעונה הקודמת, "So Close". אני מתקשה להכריע איזה מהם אני אוהב יותר.