וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

"שיער": כשההיפסטרים מרוטשילד פגשו את ילדי הפרחים

26.1.2015 / 10:07

34 שנים אחרי שעלה לישראל לראשונה והתקבל בחיבוק חם, חוזר "שיער" אל הבמה ומנסה להתאים את המסרים הנאיביים שלו למציאות של ישראל 2015. על מיניות, מיליטריזם ומוות: חוויית תיאטרון בחמישה חלקים

מחזמר שיער. ליאור נורדמן,
המחזמר שעשה היסטוריה בישראל/ליאור נורדמן

א. ישראליות, או: עידן הדלי נגמר כאן מזמן

אחרי קיץ שהיה הכל מלבד קיץ של אהבה חופשית, ומול דור שמבחינתו לבוש היפי כמו ג'ינסים קרועים הוא אקססוריז שאפשר לרכוש במחיר מופקע במרכזי הקניות - לא בטוח ש"שיער" יכול להיות יותר מקרקס בידור נודד

"שיער" הוא מחזמר המחאה הגדול אי פעם. הוא הסיפור היפה ביותר שנכתב על ההיפים. הוא שיר האהבה הכי יפה שמישהו שר אי פעם לילדי הפרחים. אבל איפה וייטנאם ואיפה ישראל, איפה הסיקסטיז בסנטרל פארק ואיפה כיכר ציון ב-2015. "שיער" בישראל זאת גרוטסקה, בדיחה קורעת לב של המציאות. היא תמיד היתה כזאת. כשייבאו את הגרסה הראשונה לישראל ב-1971, שאלו את עצמם המפיקים המקומיים מי מתאים לכתוב את הגרסה העברית. אחד מהם הציע בחור צעיר וחסר ניסיון בשם אהוד מנור, ששיריו "מות הפרפר" ו"אחי הצעיר יהודה", קשרו את אבלו הפרטי על אחיו שנהרג בתעלת סואץ עם תרבות השכול הישראלית. רק מי שכתב כך על הרוגי המלחמה יכול להביא את הסיפור האנטי-מלחמתי אל הישראלים, אמרו לעצמם, או כך לפחות מספרת האגדה.

ואיזו אגדה זו היתה, במחזמר שעשה היסטוריה בישראל: הוא גילה לעולם את צביקה פיק וגבי שושן הצעירים, את צדי צרפתי בהופעה נדירה כשחקן ואת מרגלית צנעני בהופעה ראשונית בבימת הבידור הישראלי. מנור כתב גרסה מופלאה בעברית נהדרת וחצופה מאין כמותה. רק גאון יתרגם "Masturbation can be fun" ל"אל תפחד ממלאכת יד", ואהוד מנור היה גאון יוצא דופן. וכך היה: ישראל מוכת המלחמות חגגה את "שיער" שזכה להצלחה מסחררת, בפרדוקס שאין שני לו.

ועכשיו "שיער" עולה שוב בקאמרי, הפקה ישראלית שלישית בתיאטרון גדול (הוא עלה בישראל עוד כמה פעמים בבית צבי ובמסגרות נוספות), בבימוי של משה קפטן, מומחה מנוסה בהפקות מחזות זמר, ובכיכובם של עוז זהבי ודן שפירא. ב-2015, כך נדמה לפעמים, "שיער" בעברית אבסורדי יותר ממה שהיה בשנות השבעים. אחרי קיץ שהיה הכל מלבד קיץ של אהבה חופשית, ומול דור שמבחינתו לבוש היפי כמו ג'ינסים קרועים הוא אקססוריז שאפשר לרכוש במחיר מופקע במרכזי הקניות - לא בטוח ש"שיער" יכול להיות יותר מקרקס בידור נודד. האם הוא מסוגל להגיד משהו לישראלים על עצמם, על המחאה החברתית , על נוער הגבעות או על הנוער העובד והלומד? האם ישראלי יכול בכלל להזדהות עם הדמויות האלה? ומה בכלל לקהל השבע, העשיר, הבורגני והמבוסס של הקאמרי - כרטיס מהיציע הצדדי יעלה 280 שקלים לאדם – יש במשותף עם מופע העוני והסמים הזה? השאלות האלה מלוות את ההפקה החדשה עוד לפני שמתחילה השורה הראשונה.

מחזמר שיער. ליאור נורדמן,
מורדים, אבל רק בהסכמת הממסד/ליאור נורדמן

ב. פוליטיקה, או: הנשיא על אל.אס.די.

אם השירות בצבא הוא תנאי להבעת דעה, הרי ש"שיער" איבד את משמעותו. המרד הוא רק בהסכמה ובאישור של הממסד, כמו הנער שרוקד במועדון את "קילינג אין דה ניים" של רייג' אגיינסט דה מאשין במוצאי שבת ולמחרת בבוקר הוא חוזר ללבוש מדי א'.

לחלק גדול מהשאלות האלו היו מודעים אנשי ההפקה, ולכן התוכניה של ההצגה מכילה ראיון עם קפטן תחת הכותרת "שיער מנקודת מבט ישראלית". קפטן מתאר שם את לבטיו בכנות מרשימה, אך נאלץ מיד להגן על עצמו: "כמעט כל שחקני ההצגה שירתו בצבא ואף אחד מהם אינו מתחרט על כך ו/או מצדיק השתמטות, אבל באותה מידה כולם מוצאים את הזכות לבקר כלגיטימית". אם השירות בצבא הוא תנאי להבעת דעה, הרי ש"שיער" איבד את משמעותו. המרד הוא רק בהסכמה ובאישור של הממסד, כמו הנער שרוקד במועדון את "קילינג אין דה ניים" של רייג' אגיינסט דה מאשין במוצאי שבת ולמחרת בבוקר הוא חוזר ללבוש מדי א'.

העמדה האפולוגטית הזו היא אינה רק נחלתו של קפטן, זאת העמדה המקובלת בוודאי על צופיו, מן הסתם גם של מי שקורא עכשיו את השורות האלה. המתח הזה מורגש כבר בסצנה הראשונה, שבה חודרים עוז זהבי וחבורתו אל הבסיס הצבאי. המפקד קורא להם להסתלק משם. ברגר אומר משהו על "בסיס קליטה וזיון", בדיחה על הבקו"ם. עם מי מזדהה הצופה? חד משמעית - עם הממסד הצבאי, עם צה"ל. ההיפים הם לכל היותר ההזויים עם הנרגילות מרוטשילד, חושבים את עצמם אנרכיסטים נגד הכיבוש, אבל יותר קרוב להיפסטרים שנפתלי בנט מחקה. הם מביכים את הצופה הישראלי מכיוון שהם מבולבלים בעצמם. מכיוון שההפקה כולה מתייחסת אליהם בחוסר רצינות.

"שיער" הולכת על חבל דק לאורך כל המופע, נוגעת לא נוגעת בפיל שעומד באולם: הפוליטיקה המקומית. את טריקי דיק (כינוי הגנאי של ניקסון) שזוכה לשיר מיוחד, מחליף בשיר נשיא חסר שם על LSD (לא נרצה חלילה לפגוע במוסד הנשיאות). יש אזכורים יותר מפורשים לישראליות: שבט ההיפים רוקד שהוא רוצה "שלום עכשיו", מה שרק מגחיך עוד יותר את העמדה שלהם. מפקד הצבא (עודד לאופולד המעולה), מנגד, נותן נאום שמדגיש שהצבא שהוא שולח לקרב הוא צבא מוסרי, בהשראה ברורה ומוצהרת של נאום הר הצופים של יצחק רבין מסוף מלחמת ששת הימים. כאן המתח נשבר: ההצגה עברה צד. מכאן ואילך עוז זהבי וחבורתו הם הגיבורים כל עוד הם חתיכים וצעירים ומצחיקים, הם לעולם לא יהיו צודקים. שאלתי ביציאה מההצגה את שרת התרבות היוצאת, לימור לבנת, אם היא הרגישה בנוח מהמסרים העולים בהצגה. היא ענתה לי - בחביבות גדולה, יש לציין - שכן, שזאת הפקה מעולה. היו לה, לשרה שביקשה למנוע תקצוב של מוסדות תרבות שמעלים תכנים "לא ציוניים", כמה סיבות טובות להיות מרוצה.

יש שני רגעים שבהם זה נשבר. הסוף, שבו מופיעים על המסכים מספרי הקורבנות של מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים (חס וחלילה לא מלחמות שנויות יותר במחלוקת כמו לבנון הראשונה), לצד הקורבנות של מלחמות קוריאה, ויאטנם, בוסניה ועוד. זה רגע בודד של בעיטה בבטן הרכה. של אמירת המובן מאליו: זה יכול לקרות - וקורה - גם פה אצלנו. הרגע השני הוא התמונה היפה ביותר בהצגה: "Walking in Space" ("הליכה בחלל" בתרגום). זה שיר נשכח יחסית, והוא מפגיש בין ההיפים המקוננים על המלחמה לבין תמונה מקבילה של החיילים המתאמנים. השיר הוא משותף. קפטן יצר כאן תמונה מבריקה: בנות השבט, ההיפיות, מביטות מלמעלה - בכל מובן אפשרי - מגשר ושרות: "איך יכולים הם לשים קץ ליופי". הבנים, החיילים המתאמנים למטה, עונים להן: "הם לא יצליחו, עינינו פקוחות הן". השמאלניות שנשארות מאחור לא יודעות בכלל מה קורה בשדה הקרב, והחיילים הבנים המתגייסים בטוחים שעיניהם פקוחות, אבל הם סומים לחלוטין. אלה וגם אלה אינם יכולים לעצור את טירוף המלחמה, פיונים עלובים במשחק שח של גנרלים.

sheen-shitof

עוד בוואלה!

קופת החולים המובילה מציגה: השירותים שיהפכו את החיים שלכם לקלים יותר

בשיתוף כללית
מחזמר שיער. ליאור נורדמן,
דווקא השיח המיני לא הותאם ל-2015/ליאור נורדמן

ג. מיניות: הסיפור העצוב על דנה, בתולה בת 17

היחס למין בחברה המודרנית הוא בוודאי צבוע: אסור לדבר עליו ובטח להדגים אותו, אבל אין שום דבר שמקדם שיח בריא על מיניות בסצנות - ויש כאלה - שמרגישות כמו הטרדה מינית אחת ארוכה

בהיעדר יכולת אמיתית לדבר על שריפת צווי גיוס, את מקומה של החתרנות הפוליטית והביקורת המרוככת על המיליטריזם החליפה חתרנות מינית. אמת: "שיער" הוא שיר הלל לאהבה חופשית, ואין אידיאל מופלא מאהבה חופשית. יש בו עיסוק נרחב מאוד, גם חכם מאוד בעיניי, במיניות. המתירנות היא חלק מהאתוס שלו בכל הפקה ואי אפשר להתעלם מזה, אבל לפעמים - וזה כנראה קרה הרבה יותר בסיקסטיז ממה שהאתוס היפה הזה מספר לנו - אהבה חופשית היא כסות לניצול מיני והשפלה, אידיאל של שוויון שמסדר את העולם לגברים חזקים ונשים חלשות. אלה דברים שב-2015 אנחנו כבר מודעים אליהם הרבה יותר, אבל בהפקה של הקאמרי הגיעו למסקנה שזה מקום שבו אפשר ללכת יותר רחוק מבדרך כלל: נשים ללא שם קופצות כאן מרצון על ההזדמנות לקיים מין אוראלי עם הגברים ואלו בתורם, מתארים לנשים במילים ובתנועות בדיוק מה היו רוצים לעשות בהן. היחס למין בחברה המודרנית הוא בוודאי צבוע: אסור לדבר עליו ובטח להדגים אותו, אבל אין שום דבר שמקדם שיח בריא על מיניות בסצנות - ויש כאלה - שמרגישות כמו הטרדה מינית אחת ארוכה.

עוז זהבי משרת את השיטה הזאת במשחק שלו כג'ורג' ברגר, מנהיג החבורה. הוא עצמו, לדבריו ולדברי שאר החבורה בסצנה שמציגה את הדמויות, היה עם כולם. כ-ו-ל-ם, זה מודגש. הוא לא מוגדר לפי התושיה או הכריזמה שלו, אלא כנהנתן כמעט ניהיליסט. הוא מבהיר לחן אמסלם - כשילה פרנקלין - כמה היא רוצה את "הכרומוזומים שלו" בתוכה גם בתנועות שלו על הבמה. אמסלם לאורך ההצגה היא היחידה שמעמידה אותו על מקומו. בדוגמה ממקום אחר בהצגה: השיר "דונה" הפך ל"דנה" בעיבוד החדש, והקטינה שבתרגום המרומז והממזרי של מנור היתה "בתולה כבת י"ז", הפכה כאן ל"בתולה שלא קיבלה עוד זין". אפילו קלוד הופר בוקובסקי, כמאמר המשורר, חושב שהוא פליני או אנטוניוני - אבל לפעמים הוא גם, ובעיקר, רומן פולנסקי.

כך המגרש והקו הנמתח בין שתי הקבוצות של "שיער" משתנים: זה לא הצבא מול ההיפים, הלוחמים מול האקטיביסטים - אלה בסך הכל שני גושים מקבילים של טסטוסטרון. המפקד שקורא לחיילים שלו כוסיות וברגר שמקרב את הגרופיות שלו אל אזור חלציו בחיוך שרחוק כל כך מאהבה חופשית. אם אני, גבר שראה יותר מהפקה אחת של "שיער" וכבר נתקל בעירום בקולנוע ובתיאטרון, זעתי באי-נוחות בכמה קטעים, אז זה בוודאי הפריע גם לאחרים ואחרות. כל טענה על חתרנות או אוונגארד היא תירוץ מביך. בתיאטרון ובאמנות הכל אפשר, אבל אי אפשר לאחוז במקל משני קווצותיו: לשחק במיינסטרים מתחנחן ומהוגן מבחינה פוליטית ולזרוק זין, תרתי משמע, בהקשר הזה.

מחזמר שיער. ליאור נורדמן,
ישראלים ששורפים צווי גיוס? זה מגוחך/ליאור נורדמן

ד. תיאטרון, או: יש לי חיים, מבקר נודניק

ראיתי את "שיער" - ויעידו חבריי הקרובים - עשרות פעמים. זה לא חיסן אותי. אי אפשר להתחסן מול העובדה שוברת הלב, שבכל מלחמה ברגר מת עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם

אחרי שהנחנו בצד את הסוגיות הבוערות, ראוי גם לחלוק את השבחים. תיאטרלית - זו הפקה מעולה, סוחפת ומרשימה. ברור למשל, שקפטן ואנשיו למדו היטב את ההיסטוריה של "שיער", והם הלכו על כמה בחירות לא טריוויאליות בכלל. הם שיבצו כמה שירים נשכחים במיוחד, כמו "מאמינה באהבה" - שיר שלא מופיע ברוב העיבודים של "שיער". מנגד ברור שהעלילה המקורית התיישרה לפי גרסת הסרט הקאנונית של מילוש פורמן. לטובת מי שאין לו מושג על מה אני מדבר, אבהיר (זהירות: ספוילר!!!), שהמשמעות היא בעיקר בנוגע לסוגיה של מי הדמות שתעלה בסופו של דבר על המטוס לוייטנאם, קלוד או ברגר.

וגם מהקאסט המוכשר אי אפשר להסיר את העיניים. גונבי ההצגה הם מיי פיינגולד כדיון, הזמרת המובילה, ובעיקר עידו רוזנברג בתפקיד ווף האוחצ'ה, אבל גם שותפיהם למזימה מירב פלדמן כג'יני החמודה ואופיר צמח כהאד עושים עבודה טובה. חן אמסלם טובה מאוד גם היא, ונעשית טובה יותר בחלקים המתקדמים של ההצגה. דן שפירא כקלוד טוב אבל הדמות שלו דהויה בווריאציה הזאת, ולכן הבמה מופנית לעוז זהבי כברגר. זהבי הוא הסמל של ההפקה הזאת, והוא מייצג את הבעיות העמוקות שלה שתיארתי קודם, אבל כשחקן, רקדן ואפילו כזמר הוא עובר את המכשולים שלו היטב. הקאסט כולו מפליא בכוריאוגרפיה ובהתלהבות. זאת צפייה מהנה מאין כמותה.

ההפקה עולה רמה בחלק השני של המופע - החל מהסצנה הפסיכדלית ודרך סצנות הצבא היפהפיות. יש כאן הברקות ארוכות. ועדיין, יש לי עם זה בעיה. הבעיה שלי איתם היא שאין להם ברירה. הם לאורך כל ההצגה שחקנים מוכשרים שמציגים דמויות שאני אוהב, אני לא שוכח לרגע שהם שחקנים ושזאת הצגה, ואני לא משתכנע לרגע שהם היפים. זאת אפילו לא אשמתם - אי אפשר לשמוע ישראלים מדברים על שריפת צווי גיוס. זה מגוחך.

מחזמר שיער. ליאור נורדמן,
אי אפשר להתחסן כשברגר מת בכל פעם מחדש/ליאור נורדמן

ה. סוף דבר, או: אנה נפנה

אי אפשר להתמודד עם הסוף הסוריאליסטי ועם זאת ריאליסטי עד כאב של "שיער". (ספוילרים להלן!) אי אפשר להתמודד עם זה שבסופה של כל הצגה הצבא ייקרא לעוד שדה קרב וברגר ימות עוד פעם. זה כמו לצפות שוב ושוב בכתבות על הרוגי "צוק איתן" שעמדו להתחתן. אני חושב על כל אחד מהם שהוא קצת ברגר. כל אחד מהם חלם על אהבה חופשית והתנהג כמו פרחח לפעמים והיה גס רוח ואפילו עישן גראס. לכל אחד מהם היו חברים שהעריצו אותו, הורים שציפו ממנו לגדולות. כל אחד מהם בוודאי האמין שהחיים הבטיחו לו יותר. אף אחד מהם בוודאי לא רצה למות. ראיתי את "שיער" - ויעידו חבריי הקרובים - עשרות פעמים. זה לא חיסן אותי. אי אפשר להתחסן מול העובדה שוברת הלב, שבכל מלחמה ברגר מת עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם. ואי אפשר לצפות בזה, גם כשעוז זהבי במדים רק יורד במדרגות אל מתחת לבמה של אולם הקאמרי, מבלי למרר בבכי.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully