פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קשוב מאוד 79: יובל בנאי הוא לא יוסי ולא אהוד

      יובל בנאי חוזר עם אלבום חדש שכולל בו התכתבויות עם אבא יוסי ועם בן הדוד אהוד, אבל הוא אינו אף אחד מהם, והתוצאה היא עוד רוק-פופ מיינסטרים מחויך. וגם: למה כדאי לכם להכיר את שרון טובה לוי

      יובל בנאי - "עוד שיר אחד"

      הדבר הכי טוב באלבום החדש של יובל בנאי, "עוד שיר אחד" - וזה נאמר בלי שמץ של ציניות או זלזול - הוא חוברת העטיפה. ציורים מופשטים, מקושקשים, משיכות מעגליות והרבה צבע שנשפך על הבד, מופיעים על כל אחד מעמודי העטיפה. זה יפה. מיד בתחילת החוברת מגיע טקסט של בנאי, זרם תודעה שמתאר את סיפורו של האלבום ומה שבנאי רואה בתור הסיפור האישי שלו. זה מרגיש מבולבל בהתחלה אבל רק נדמה ככה - הטקסט סגור היטב ומסתיים לתפארת. לא מן הנמנע שההשראה הגיעה מהטקסטים של בן הדוד אהוד בנאי, שאליו עוד נחזור בהמשך. זה הטקסט הכי טוב באלבום, מה לעשות. אני לא מחסידיו של יובל בנאי ולהקת האם שלו. הטקסט הפותח והציורים הם מבט לתוך דמות שהיא מעניינת, יצירתית, צבעונית ובעלת עומק, דבר שלא משתקף בכלל במוזיקה שבנאי יוצר.

      שיר הנושא של "עוד שיר אחד" הוא מכתב לאבא יוסי, מגדולי זמרי ישראל. ליוסי בנאי הייתה יוקרה וארומה של איכות בכל דבר שהוא נגע בו. הבן יובל טעם הופעות בפני אנשים רבים יותר, אבל הוא לא משתווה לאביו באיכות ההגשה וספק אם במורשת. כאפוס מרגש - "עוד שיר אחד" נכשל, אבל אם מקבלים אותו כשיר קטן ומשפחתי, לא בתור הליד של האלבום, הוא בעצם קטע יפה. הסימפול של יוסי בנאי מקסים, והבן יובל, בעצמו כבר לא צעיר, יוצר איתו אינטימיות נעימה. החיבור המשפחתי הזה כבר העניק למשינה את השיר הכי יפה שלה, "תחזור תחזור".

      יש עוד רגע באלבום שבו ממש מתחשק להתאהב בו - "יש לי טלוויזיה", שמשהו במבנה וגם בטקסט שלו מזכיר מאוד את "טבריה" של מיכה שטרית. זה קטע רוק מעולה, שמזכיר שלבנאי יש עדיין את החוש ללהיטי רוק ושפעם הוא היה בשביל הרבה מאוד אנשים דוגמה חיה ואותנטית לרוקנ'רול (גם אם אני, כאמור, חלוק עליהם בנקודה הזאת).

      שאר האלבום צף בבינוניות. יש כאן כמה שירי הודו-ראסטה שאוכלים את הראש במקרה הטוב ומביכים במקרה הרע, ועוד כמה שירי אהבה סבירים. יש גם גרסת כיסוי אלקטרונית לשיר מאלבום הבכורה של אהוד בנאי עם הפליטים, "ממשיך לנסוע", לא משכנעת בכלל. יובל בנאי הוא לא אהוד בנאי ולא יכול להיות. הסיפור של אהוד הוא של נוודות, של חיפוש, של מבט לתוך אנשים. יובל בנאי הוא רוקסטאר שעסוק בעצמו. זה בסדר גמור, זה פשוט סיפור אחר. יש לו יתרונות מובנים אחרים עליו - הוא זמר יותר טוב, הוא קצבי בהרבה ויש לו גישה לפופ שאין לאהוד בנאי. למה לא לנצל את זה לגרסה רוקית לפולק של הבנאי המבוגר יותר? הגרסה הזאת משמימה.

      שרון טובה לוי - "דברים נוצצים"

      מהצד השני לגמרי מגיחה משום מקום שט"ל, שרון טובה לוי בשבילכם. מי? מה? שם שכדאי מאוד להכיר, משקפופרית מגניבה שמשחקת בין דראם אנד בייס לקולות של אופרה ומשם למיינסטרים, בקיצור כיף. "דברים נוצצים" הוא אלבום הבכורה הקצרצר שלה (חמישה שירים) שבו היא חתומה על מילים, לחנים, שירה, גיטרות, בס, פסנתר, סאמפלר, בס, נשימות (!), דלתות נטרקות (!!) ונעלי עקב (!!!). עפר פריאון, עכבר אינדי ותיק (ולשעבר בוגר "היווניה הגדולה שמחה"), ניגן בס בשיר אחד. בזאת הסתיימה תרומתם של אנשים אחרים לאלבום.

      הקול של טובה לוי מזכיר במשהו את דנה ברגר ולפעמים גם את ריקי גל, וסגנון השירה שלה נע בין דיבור ולחישות ועד קולות גבוהים במיוחד. מה שמוצלח במיוחד בפופ שלה זה שהוא יושב על טקסטים מוצלחים, לא מובנים מאליהם, אפילו כבדים ("כבר עלתה השמש והחדר ריק, אולי נרדמתי לדקה, אומרים היה פיגוע") - ועדיין, זה מתקשר מצוין.

      הסגנון שלה מאוד מובחן, אולי מובחן מדי - למרות שיש לה שירים שקטים לצד קצביים, קצת קשה להבחין ביניהם. יש כאן בוסר אבל גם לא מעט חינניות, וזה מרגיז במיוחד שזה בא לה בקלות. זאת בעיקר הבטחה גדולה, ויחד עם מפיק אחר שחולק את אותן אהבות, למשל בן ספקטור או ג'וני גולדשטיין או עופר מאירי, שט"ל (כך היא מכונה גם באלבום), יכולה להפוך לגמרי להיות בת בית ברשימות ההשמעה ולנער קצת אבק מערימות הבלדות שמקיפות אותנו. "בעיקר משעמם כאן והכל בינוני", היא שרה באחד השירים. "דברים נוצצים" הוא הזדמנות לשמוע משהו שחורג מזה.