אם הייתם לוקחים קצת חופש לפני טקס האוסקר כדי לצפות בכל הסרטים שצפויים לככב בו, זה היה לוקח לכם יום-יומיים נטו. לעומת זאת, אם תבקשו להתפנות כדי לקרוא את כל הפרשנויות והדיונים שהיצירות הקולנועיות הללו מעוררות, הייתם כבר זקוקים לחודש לפחות, וסביר להניח שלא הייתם משתלטים על החומר עד הערב הנוצץ בסוף פברואר.
זו ככל הנראה עונת האוסקר הכי לוהטת מאז 2006, אז סערה התעשייה סביב השאלות האם "התרסקות" גזעני, "מינכן" מבזה את זכר חללי מינכן, "גן עדן עכשיו" ו"סיריאנה" מצדיקים טרור ו"הר ברוקבק" מפריע להומופובים. מי שהתגעגע למחלוקות מסוג זה מצא את מבוקשו בשבועות האחרונים, בהבדל משמעותי אחד: היום, בניגוד לאמצע העשור הקודם, יש רשתות חברתיות בסדר הגודל של הטוויטר ושל הפייסבוק שמנפחות פי כמה כל סערה גדולה מלכתחילה.
אף שהאוסקר הוא פרס אמריקאי שמחולק בהוליווד, הסערות סביבו מתחוללות השנה גם הרחק מארצות הברית. בהקשר זה, קטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר לא רק איכותית ותחרותית במיוחד הפעם, אלא גם מתגלה כמתנה שממשיכה לתת לחובבי הבלגנים. "מנדרינות" האסטוני הוא היחיד מבין חמשת המועמדים שעדיין מתבשל על אש קטנה, אך ארבעת האחרים עושים כותרות במדינתם ומחוץ לה, ולא רק במדורי הקולנוע.
בארגנטינה, יש כבר הטוענים כי "סיפורים פרועים", חזה את פרשת רציחתו המסתורית של התובע המיוחד שעמד לחשוף הקשר בין הממשלה המקומית לטרור האיראני, ואת הדיבורים שבאו בעקבותיה על הניסיון לחולל הפיכה צבאית שקטה בדמוקרטיה הדרום-אמריקאית. בפולין, ארגון לאומני זועם על "אידה" מפני שהעז להראות כי גם פולנים, ולא רק גרמנים, רצחו יהודים בשואה. ברוסיה, לעומת זאת, הכעס אינו של גורמים משולי המפה הפוליטית אלא של פקידי ממשל בעצמם, שלא רווים נחת מן הדרך בה מתאר "לוויתן" כיצד נרמס האזרח הרוסי הקטן בידי המשולש הקלאסי הון-שלטון-ממסד דתי.
אך הסרט האקטואלי ולכן גם המתסיס מכל הוא "טימבוקטו", המועמד של מאוריטניה, שמתרחש במאלי ומתאר את השלכות השתלטות האיסלאם הקיצוני על חלקים מן המדינה. בצרפת, שהיתה שותפה להפקתו, הוא נהיה במפתיע לשובר קופות, וגם מסומן כמועמד מוביל לזכות באוסקר המקומי. אך מובן שלא כל הקרנותיו עוברות בשקט. באחד מן הפרברים של פריז, למשל, ביקש ראש העיר להוציאו מן האולמות, בשל חשש שהצגתו עלולה להוביל לאירועים אלימים. רק לאחר שהדבר דלף לתקשורת ועורר ביקורת ולחץ ציבורי, נמלך בדעתו ואפשר לקהל ליהנות ממנו.
הבלגים, לעומת זאת, לא לקחו סיכונים. "טימבוקטו" עמד לערוך את הקרנת הבכורה המקומית שלו במסגרת פסטיבל, ולאחר שהתקבלו איומים על פגיעה במתחם האירוע, רשויות החוק הגדילו עשות ולא סתם מנעו את ההקרנה, אלא פשוט ביטלו את החגיגה הקולנועית כולה. בישראל קיצרו הליכים, ומראש ויתרו המפיצים על הסרט, שעד כה הסתפק בהקרנה חד-פעמית בסינמטק ירושלים אי שם בקיץ. לפיכך, כרגע ועד שתגיע לפורמט ביתי אין שום דרך לראות בארץ את הדרמה הזו, שהיא לא רק כל כך מדוברת ורלוונטית, אלא גם מופתית קולנועית בלי שום קשר לתכנים שלה.
בניגוד לכך, אפשר לראות בארץ את "צלף אמריקאי", והקהל מסתער בהמוניו. הדרמה של קלינט איסטווד על גיבור המלחמה שצלף ביותר עירקים מכל חייל אחר היתה כאן לשובר קופות, בדיוק כמו במקומות אחרים בעולם וגם במולדתה עם הכנסות של 250 מיליון דולר שרק צפויות לתפוח, היא ניצבת בקלילות כמכניסה מבין שמונת המועמדים השנה לזהב. את הפסלון עצמו יקטפו "בירדמן", "התבגרות" או "משחק החיקוי", אבל במבחן הכיכר, זה סרט האוסקר שיירשם כלהיט של השנה.
כפועל יוצא של התהודה לה הוא זוכה ושל הגיבור השנוי במחלוקת מלכתחילה העומד במרכזו, מייצר "צלף אמריקאי" עוד ועוד כותרות מאז צאתו, חלק מהן על סף הביזאריות. אתמול, למשל, פורסם כי בעל מסעדה במישיגן הכריז על מייקל מור וסת רוגן כפרסונה נון גרטה בבית העסק שלו, וזאת מפני שתקפו בטוויטר את הסרט. בעיניהם, איסטווד יצר כאן מניפסט קולנועי פטריוטי, מיליטריסטי ורפובליקני, וזה מן הסתם לא לרוחם. המסעדן וצופים רבים אחרים לא חולקים על ההגדרות הללו מבחינתם, בכך בדיוק טמון סוד קסמו של הלהיט.
האם ייתכן שגם המחרים וגם המוחרמים טועים? "צלף אמריקאי" אולי לא יורה במטרות כפי שהמחנה הליברלי בארצות הברית היה רוצה, אך למעשה גם אינו הסרט שמסעדנים רפובליקנים היו משתוקקים להגיש על צלחתם. אכן, איסטווד אינו מהסס לנפנף כאן בדגל הכוכבים והפסים ולהציג כגיבור את החייל שהרג כל כך הרבה אנשים, אבל הוא גם אומר עוד דברים: כבר מן הדקות הראשונות, בהן השועל הוותיק חותך בערמומית משדה הקרב המזרח תיכוני לשדה טקסני, מנסה הבמאי לטעון כי האלימות היא דבר שנטוע עמוק בלבה של החברה האמריקאית, עוברת מאב לבן ופורחת עם ובלי עיראקים בסביבה. בהמשך, הוא יראה גם כיצד הירושה האלימה הזו היא שמחרבת את התא המשפחתי ופוערת בו חלל.
אז כן, רוגן, מור ודומיהם היו רוצים אולי שהסרט יכריז מפורשות על המלחמה בעיראק כטעות וכשטות ויפנה אצבע מאשימה לבוש ולצ'ייני שפצחו בה. איסטווד לא עושה זאת, אבל כן מראה כיצד מפרקת המלחמתיות את הגבר האמריקאי ואת המשפחה האמריקאית. לכן, מגוחך לראות כיצד כל אחד מן הצדדים במתרס מנסה לנכס אבסולוטית או לבטל לחלוטין את הסרט המורכב. יותר מכל, הסיפור של "צלף אמריקאי" מוכיח כי בימינו, לא הרפובליקנים ולא הדמוקרטים שולטים בציבוריות האמריקאית. מי שמולכת היא הדת הפוסקת כי כל דבר אפשר לתמצת ב-140 התווים של טוויטר.
לקובי ניב חד הלשון אין טוויטר. מה שכן יש לו זה נכונות לנתח ביסודיות את הקולנוע הישראלי, והוא הולך עמו לאורך הדרך: עוד משנות התשעים, בשעה שאיש כמעט לא התייחס ברצינות לסרטים המקומיים, והוא היה מבין הראשונים לזהות את המהפכנות של גל היצירה החדש ולהציע ניתוחים ל"שחור", "זוהר" ועוד.
עתה, בשעה שבארצות הברית מתווכחים איך צריך לטפל במלחמת עירק השנייה, התפנה ניב לבדוק כיצד התמודד הקולנוע הישראלי עם מלחמת לבנון הראשונה. לצורך כך, הוא מנתח ב"בזרוע נטויה ובעין עצומה" (הוצאת עולם חדש) את שלושת הסרטים העלילתיים המהוללים שנעשו כאן עליה בשנים האחרונות, "בופור", "ואלס עם באשיר" ו"לבנון", וכן את "זרעי קיץ" התיעודי, ומגיע למסקנות אחרות לגמרי מכפי שהיה נהוג עד כה. האמנם מדובר ביצירות אנטי-מלחמתיות ונועזות, שהרוויחו באומץ את חמת הטוקביקסטים? ב-180 עמודים מנומקים מבקש המחבר להוכיח אחרת, ומקפיד לשם כך לרדת לרזולציות הקטנות ביותר ולנעוץ את איזמל המנתחים שלו בתוך האיברים הפנימיים של התסריטים ועבודות הבימוי.
בעשותו כן, מפגין ניב פעם נוספת את מה שתמיד היה מאפיין בולט באישיותו כחוקר ומבקר אומץ לב ונכונות לשחוט פרות קדושות. הרי "בופור", "ואלס" ו"לבנון" הם קונצנזוס בעולם התרבות הישראלי ובמחנה האינטלקטואלי-ליברלי שהוא משתייך אליו. ביקורת עליהם, אם בכלל, הגיעה עד כה בעיקר מן הצד הימני של המפה. והנה בא איש קולנוע שלכאורה אמור היה להיות לייק אוטומטי, ובמקום זאת צועק "המלך עירום" וטוען כי ביחד ולחוד, השלושה ו"זרעי קיץ" מנסים לנקות את המדינה מכל אחריות למתרחש באזור, להנציח את מעמדם של חיילי צה"ל כקורבנות ולהכין את הקרקע להשתלטות כוחות משיחיים על הצבא ועל הארץ. גם הסוגיות המגדריות והמעמדיות שבדרך כלל נעדרו מן הדיונים הקודמים ביצירות הללו, מוצאות לעצמן כאן מקום מכובד ונוקב.
הטיעונים של הנון-קונפורמיסט החלטיים והוא פורש אותם ברהיטות ובחדות שלעתים אף גולשת לתוקפנות, אך זה כמובן לא אומר שצריך להשתכנע סתם, בשביל הפרוטוקול, אציין כי אני מסכים לגמרי עם הפרק על "ואלס" ולא מסכים לגבי רוב הנאמר בשאר החלקים. קוראים אחרים, אולי ישללו את הכתוב במלואו. אך גם כך אי אפשר שלא להעריך את המאמץ הכפול של המחבר: גם לנתח ביסודיות את הקולנוע הישראלי, שעדיין די מוזנח בידי עולם המחקר המקומי; וגם להשמיע בנידון קול כל כך אחר. עכשיו נותר רק לתהות אם גם "אפס ביחסי אנוש" על הכוונת של ניב, ולחכות לראות כיצד הוא ישבור גם את הקונצנזוס הזה.