בעלי חשבון בטוויטר כנראה נתקלו לא פעם בפרופיל האישי של ג'יימס בלאנט, ללא ספק אחד האנשים היותר מצחיקים ברשת החברתית והלא כה פופולרית בארץ הקודש. בניגוד להרבה מוזיקאים ומפורסמים שמגנים בחרדת קודש על תדמיתם וכבודם, בלאנט בוחר לרטווט לכל מיליון וקצת עוקביו דווקא ציוצים של גולשים שמתעבים אותו ואת המוזיקה שלו, כשהוא מפקיד לקנח בפאנץ' קורע משלו. הקוליות הלא שכיחה זאת הופכת אותו בקלות לאיש שקל לחבב גם עבור מי שלא חובב מי יודע מה את סגנונו המוזיקלי, את קולו הגבוה והצווחני מעת לעת ואת הגמלוניות והעוויתות בהופעתו הבימתית, שמזכירות לא פעם אמני וואן היט וונדר מוזרים מהאייטיז.
ג'יימס בלאנט שהופיע אתמול (מוצ"ש) בהיכל ביד אליהו הוא בדיוק אותו בלאנט של טוויטר, בגדול: אחד שלא לוקח את החיים יותר מדי ברצינות, לפעמים ברצינות מעטה מדי כמו שמלמדת נוכחותו על הבמה, רק שבהיכל הערב לא תמצאו אנשים שיגידו עליו מילה רעה (אולי חוץ ממני ועוד שניים-שלושה עיתונאים מתוסכלים) ו/או בעלי חשבון ברשת הצייצנית, אלא קרוב ל-7000 איש שציניות מהם והלאה ושבשבילם ג'יימס בלאנט הוא אמן פופ-רוק איכותי עם שירים טובים וראויים. לגיטימי.
קצת כמו קליס שהופיעה במקביל אליו בהרצליה (וגם ערב קודם), הקריירה שלו לא הייתה יציבה מי יודע מה, ואחרי האלבום הבכורה המוצלח ועמוס הסינגלים "Back To Bedlam" הגיעו שנים קצת פחות טובות, עד למיני קאמבק המפתיע עם אלבומו הרביעי "Moon Landing" ב-2013, בזכות הלהיט המידבק "Bonfire Heart" (שכתב לו ראיין טדר, סולן וואן ריפבליק שבקרוב גם תבקר גם היא אצלנו) שהחזיר אותו קצת לעניינים הודות לפופולריות הגואה של ז'אנר הפולק פופ, באדיבות ממפורד אנד סאנס ודומיהם.
את ההופעה פותח בלאנט ברצף שירים לאו דווקא מלהיטים הגדולים, כולם אגב דומים מדי אחד לשני, אבל החל מהשיר החמישי, "Wiseman", הוא נותן את האות עם ה"מה נשמע תל אביב" המתבקש (במבטא ספרדי משהו, כיאה לאיש המתגורר באיביזה) ובן רגע הקהל מתמסר אליו בקלות כשהוא מצדו מצחיק אותו, צוחק אתו, מצטלם איתו, יורד עליו, יורד אליו (נטול מאבטחים, בהקפה מרשימה של כל ההיכל) מדרבן אותו לקום, לשבת, להאיר עם הסלולרי או להצטרף לשירה בציבור.
ייאמר לזכותו שחוץ מהלהיט הטחון "You're Beautiful" (כצפוי, בביצוע ווקאלי של הקהל פחות שלו) והבלדה הנאה מאותו אלבום, "Goodbye My Lover" (בביצוע סולו יפה), בלאנט מחזיק בעוד כמה שירי פופ מוצלחים. פייבוריט אישי שלי הוא "1973" מאלבומו השני שאתו גם סגר את ההופעה, ותכל'ס גם להיט הקאמבק היה לא רע בכלל. כל השאר, בהנחה שאתם לא מחובבי הז'אנר, נע בסקאלה שבין הסביר למעיק, או בין המעיק למציק אם הסאונד שלהם בלייב לא משהו. ובהיכל הסאונד אף פעם לא משהו. גם אתמול בערב לא היה שונה.
אבל הקהל הישראלי שנכח אתמול בהיכל, מה אכפת לו מהסאונד, גם ככה הוא מחפש כל רגע הזדמנות לתת בקריוקי, לעזאזל, הוא אפילו מכיר יותר מששה שירים ומקדם בצעקות כל אקורד שבלאנט פורט על הגיטרה הקטנה והאהובה עליו. כשחושבים על זה, בלאנט מתאים כמו כפפה לקהל הישראלי, שמעריץ לא מעט אנטי-רוקסטארים חינניים ודביקים כמו קובי אפללו, רמי קליינשטיין ועילי בוטנר.
קצת אחרי שההופעה מסתיימת יוצא בלאנט מההיכל לכיוון המלון דווקא דרך היציאה רגילה, מצטלם, לוחץ ידיים ומדבר עם המעריצים בחוץ. תחושה קלה שזה לא הביקור האחרון שלו בארץ הקודש.