פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קשוב מאוד 80: אלבום הבכורה של שי צברי לא כורע תחת הציפיות

      אחד האלבומים הכי מצופים בעשור האחרון הגיע והוא אולי לא יצירת מופת, אבל בהחלט אחד האלבומים הטובים שיצאו כאן לאחרונה. וגם על מאיה בלזיצמן ומתן אפרת בטור המוזיקה הישראלית

      שי צברי - שחרית

      סוף סוף הגיע אולי אחד האלבומים המצופים ביותר בעשור האחרון. אחרי פרויקט פה וקולות רקע שם ודיסק משירי אבות ישורון ואיפה לא, הנשק הכבר לא כל כך סודי של ברי סחרוף ואהובה עוזרי - שי צברי, כנראה הזמר הגבר הטוב בישראל - באלבום בכורה יחד עם נבחרת הגרוב של המזרח התיכון הנושא את השם "שחרית".

      הציפיות מ"שחרית", כמו שאפשר להבין, היו בשמיים - ממש. זאת הייתה אמורה להיות יצירת מופת עם לפחות חצי אלבום על זמני. ובכן, כדאי להירגע. עם ציפיות לא בונים מדינה. ה-DNA של צברי מתגלה במלוא יופיו דווקא כשחושבים על אלבום הבכורה המושקע שלו כפרויקט צנוע, יותר כמחווה למשוררים ומוזיקאים שהוא מעריץ ופחות כשואוקייס עצמי. אחרי ששוקע ההייפ, המילים חודרות והצלילים מוצאים את הדרך הנכונה ללב, ובאור הזה "שחרית" הוא אחד מהאלבומים הטובים שיצאו כאן לאחרונה.

      צברי חוזר כאן לשתף פעולה עם אסף תלמודי, מהמפיקים המוערכים בתעשייה ומי שהפיק בין היתר אלבומים לשלומי שבן ("תרגיל בהתעוררות"), רונה קינן ("שירים ליואל") ונעם רותם ("חום אנושי"). המרקחה שלהם היא תערובת של סול, מוזיקה מזרחית נוסח כרם התימנים ורוקנרול מהסבנטיז. עשרה שירים ועוד אחד בונוס - ההמנון "מעלי דממה" שיצא בפרויקט משירי אהובה עוזרי ומרחף כצל על כל האלבום. יש משהו מרחיב לב בקול של צברי. כאילו אין מרחק בין קול הדיבור לקול השירה שלו. למרות שיש לו קול עצום הוא די מאופק, אולי אפילו קצת יותר מדי - בטח בהשוואה ל"מעליי דממה". לפעמים בתוך שיר אפשר למות שהוא ישתולל, והוא בשלו.

      הדרך הטובה ביותר להגדיר את המוזיקה שלו היא בעצם לקרוא לה שירת בקשות. זה אוסף תפילות מעורב, חלקו חילוני, למשל שיר הנושא הפותח שכתב המשורר אלי אליהו (שכתב גם את "עיר ובהלות" של דודו טסה): "שלא ידפוק אותי הלב באמצע היום, שלא אכאיב לאיש ולא אכאב, שיהיה חלב ולחם טרי, טיפת אור, מעט מים. שכל המכשירים יפעלו, שכל התוכניות יעלו, שכל הפשעים יבוצעו אחרי שאעצום עיניים". בצד השני תפילה דתית, לחן מקורי ומפעים לתפילת הדרך. באמצע גם המשוררים יהודה עמיחי וחביבה פדיה, וגם שני טקסטים מעולים לא פחות של נעם רותם - בעיקר "כוח עליון" שרותם וצברי מלהטטים בו בין פלפולים תלמודיים - מספר המלאכים על חוד המחט - לשיר אהבה. הוא צולל למקום שבו שירי פופ מתמלאים בכוונה.

      הקריצות המוזיקליות לא פחות מעניינות. יש כאן קטע אינסטרומנטלי בשם "הורה נופלת מהרגליים 2". "הורה נופלת מהרגליים" הוא קטע קצר ומדכדך של מאיר אריאל מתוך "רישומי פחם", גלגול של ניגון מקיבוץ משמרות, ולגרסה של צברי אין הרבה קשר אליה, אבל יש בה מכל טוב הארץ. מחוות לגיטרות של כוורת ולדורז של ג'ים מוריסון, אבל בתוך מסגרות שאנחנו מכירים מהבלקן ביט בוקס. בשירים אחרים נשמעת בבירור גיטרה שהייתה משמחת את יהודה קיסר. כל ההשפעות האלה חיות בשלום ובהרמוניה תחת המטריה של שי צברי. לא דבר של מה בכך.

      אני תולה אשמה בבחירת הסינגלים של האלבום. "המלך", "קשה בלילה" ו"לווי אותי" הם שירים טובים, מי יותר ומי פחות, אבל לא מייצגים ולא עומדים ברף הגבוה ששאר האלבום מציב. מי שמקשיב לאלבום החדש של שי צברי, מוטב שיקשיב לו הרבה, שינטרל את ההייפ ויקרא את המילים, ואז שיקשיב עוד פעמיים. אז כשהוא שוקע - שם הוא מדייק, שם הוא מצליח להגיד משהו מיוחד, להיות אלבום בכורה (ובכלל) ראוי ומאתגר.

      מאיה בלזיצמן ומתן אפרת

      עוד מישהי שהפנומנליות שלה היא כבר מזמן לא סוד בסצינה המקומית היא מאיה בלזיצמן, כוכבת צ'לו שניגנה באמת עם כל מי שרק יצא (מנינט ועד בכלל). היא התנסתה קצת בשירה בעבר, ויחד עם שותפה לחיים וליצירה, המתופף מתן אפרת, היא כבר הקליטה אי.פי. מחווה ללהיטים של דור הרוקסן. האלבום שהשניים מוציאים עכשיו וקרוי על שמם הוא כבר פרויקט אחר לגמרי, מקורי כולו. הוא משתלב יפה בטרנד הזוגות שמככב לאחרונה (אביב בכר והדס קליינמן הם רק הדוגמה הבולטת ביותר).

      אפרת ובלזיצמן הם יותר נגנים מאשר זמרים-יוצרים. מוטב לומר: וירטואוזים. לכן מבני השירים שלהם סטנדרטים, אבל לכולם יש טוויסט. הם מתחילים כשירים רגילים ומתחפשים ליצירה מורכבת. דואו של צ'לו ותופים בלבד לא הולך ברגל, אבל אם חשבתם שפה זה נגמר הרי שטעות בידכם. יש כאן קטעי לואו פיי א-לה אליוט סמית' ומנגד נגיעות של רוק כבד, ואפילו שיר פופ סכריני פליטווד מקי ("Move On"). התכשיטים כאן הם "Never" המנחם ו-"Road Song", פולק שהולך לאיבוד.

      בסך הכל, בלזיצמן את אפרת הוציאו אלבום חמוד להפליא. צנוע ביומרותיו וממזרי בביצועיו, לא ארוך (שמונה שירים בסך הכל), שמחמיא גם לאוזן מתוחכמת וגם למי שסתם אוהב גוד טיים. בעיניי זה עדיין קצת חימום. בלזיצמן היא כישרון כל כך גדול, היא הראתה בעבר רגעים גדולים יותר, ובטוח שהיא תראה גם בעתיד. עדיין מחכים למאסטרפיס שיגיע ממנה ומבן זוגה.