כשתרבות נגמרת, נשאר פולקלור

התערבותה הבוטה של לשכת ראש הממשלה במינוי השופטים לוועדות פרס ישראל מעוררת לא מעט מחשבות ותהיות. היות שעד לרגע כתיבת שורות אלה, ביום שלישי בצהריים, לא התקבלה כל תגובה ממשרד החינוך בעניין פסילתם הלא מנומקת של פרופ' אבנר הולצמן ופרופ' אריאל הירשפלד, החליטו חברי ועדת פרס ישראל בחקר הספרות – פרופ' נסים קלדרון, פרופ' נורית גרץ, פרופ' זיוה בן-פורת ואנוכי – להתפטר מתפקידם. אני מניח שכך יקרה גם בוועדות נוספות.

אפשר להצביע על שתי עובדות מעוררות פליאה בקשר להתנהלותם של ממלא מקום שר החינוך ושליחיו בפרשה זו. ראשית, אין זו "רק" התערבות פוליטית בשיקולים שאמורים להיות מקצועיים בלבד. כיוון שפעולה זו לא לוותה ולו במראית עין של הסבר, היא מצטיירת בעיקר כאקט שכל כולו הוכחת יכולתה של יד השלטון הנעלמה לחרב ולנתץ כרצונה. כמו במחזהו של חנוך לוין, "חפץ", איש לא שואל מדוע הורסים – הורסים וזהו. שנית, מפליאה גם העובדה שלשכה השוקדת על הכנת נאום חשוב וגורלי בקונגרס האמריקאי מצאה זמן להתערב גם בנושא גורלי פחות, וזניח כביכול, כוועדת פרס ישראל לספרות. ואולי הנושא דווקא אינו זניח?

דומה שאיש אינו יודע לומר מדוע הכתימו פקידים עלומים, במעשה שאין ממנו דרך חזרה, מוסד שאמור להציג לעין כל את פניה היפות של ישראל, ומדוע פגעו ביוצרים ובחוקרים שמחכים כל חייהם לקבלת הפרס הזה, וכעת נסחפו למערבולת המבחילה הזאת (מי יסכים לשבת בוועדות הפרס השנה?). ייתכן שזו הוכחה לכך שהספרות עדיין חשובה מספיק, במובן זה שמשהו בה מאיים על השלטון, וליתר דיוק – על השלטון הנוכחי. ואפשר שכל דבר, בעצם, מאיים על השלטון הנוכחי – ובייחוד עניינים ברומה של תרבות.

ייתכן שמי שהחליט לפסול את אבנר הולצמן ואריאל הירשפלד לא שמע מעולם על שניהם, ועשה מה שעשה מטעמים שיוכלו לפרנס רומן ביורוקרטי עגום במיוחד – אולי משום שהירשפלד כתב מאמר על שימושו של ביבי בשיר של ביאליק, ואולי משום שהולצמן כתב גם הוא על ביאליק, ואולי משום ש"ביאליק" נשמע לאותה ישות מסתורית כישות שמאלנית קיצונית, שיש למגרה. אלא שגם אם היתה זו החלטה שרירותית, שהתקבלה אגב ליקוק גלידה ממלכתית או לגימה מן הוויסקי הממלכתי, וגם אם היתה זו החלטה מדעת, תוצאתה אחת – פרס ישראל נפגע אנושות.

אנו נוטים לחשוב שמוסד דוגמת פרס ישראל מכבד אמנים, יוצרים וחוקרים ישראלים. למען האמת, מוסד מעין זה מכבד בראש ובראשונה את המדינה שמעניקה את הפרס. היוצרים עצמם אינם זקוקים לכבוד הזה. הצייר יוסל ברגנר, חתן פרס ישראל לאמנות, סיפר פעם שתעודת פרס ישראל של חברו הטוב, המחזאי נסים אלוני, חזרה עם המטפלת האישית שלו לפיליפינים. "כשתרבות נגמרת", אמר ברגנר, "נשאר פולקלור".

עם מה נשארנו אנחנו? עם "פולקלור" היד הנעלמה; מין מטאטא מוזר, מטופש, שמתעקש להסיט מדרך הטמטום הראשית את כל קולות הרקע, שמפריעים לו לנהל את שגרת יומו הסהרורית. ונניח שהתרבות אינה חשובה, ושממילא לא נשאר כאן דבר זולת "פולקלור". גם במקרה כזה, אם כך מתנהל מינוי שופטים לפרס החשוב בישראל, די מפחיד לחשוב מה מתרחש מאחורי הקלעים בנוגע לכל ענייני המדינה האחרים.