פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      באנר סיקור מיוחד לפסטיבל ברלין (יח"צ)

      עולים לברלין: פסטיבל ברלין 2015

      פסטיבל ברלין 2015: הפרמיירה האפרורית של "חמישים גוונים של אפור"

      בכורת "חמישים גוונים של אפור" עוררה בעיקר אדישות ובוז, הסדרה החדשה של קשת רכשה לעצמה צופים מכורים וג'יימס פרנקו שוב הצליח לעורר מחלוקת

      פסטיבל ברלין 2015: הפרמיירה האפרורית של "חמישים גוונים של אפור"

      לא כל יום פוגשים פעיל ניאו-נאצי ואשה במסיכת עור בפרמיירה של להיט מדובר בפסטיבל יוקרתי. אך "חמישים גוונים של אפור" הוא לא סרט פסטיבלים רגיל. כיאה לכך, גם ההרכב האנושי בהקרנת הבכורה שלו היה חריג, וכלל את שתי הדמויות הללו בצד עוד כמה מאות צופים שהצליחו לשים את ידם על המצרך המבוקש בעיר ולהשיג כרטיסים לאירוע החגיגי. אליהם הצטרפו קומץ עיתונאים שהשכילו להשתחל אף הם פנימה, ומובן שגם הבמאית סם טיילור-ג'ונסון והכוכבים האטרקטיביים להחריד ג'יימי דורנן ודקוטה ג'ונסון.

      את הפעיל הניאו-נאצי פגשתי לראשונה לפני כמה ימים ליד מרכז העיתונות של הפסטיבל, עת נטפל אליי וביקש להטיף לי. ברלין היא עיר ענקית, כך שהנחתי כי לא איתקל בו שוב, ובטח שלא בהקרנה שהתקיימה בצד השני של הכרך. אך ייתכן שהוא התבלבל, וחשב כי להיט הסאדו-מאזו אינו מבוסס על רב המכר של אי.אל.ג'יימס אלא על "הייתי כלבתו של קפטן שולץ". האשה במסיכת העור, לעומת זאת, ידעה כמובן לאן היא נכנסת, אבל בשלב מוקדם של הערב ויתרה על הפסאדה והורידה את האביזר מפניה.

      אולי עשתה זאת כיוון שלא היה לה נעים להיראות נלהבת בקהל אדיש כל כך. מי שציפה לשחזור של הביטלמניה גילה כמה מאות צופים אדישים, שנהנו מעצם ההמולה, אך לא יותר מכך. בכניסה להקרנה אני משוחח עם כמה צעירים שעומדים זקופים בציפייה לצמד הכוכבים ומכוונים את מצלמת הסמרטפון לעבר השטיח האדום. "האמת שלא קראנו את הספר", הם עונים בתשובה לשאלה מה הביא אותם לפה, "אבל שמענו שהולך להיות פה שמח, אז באנו". במדרגות שמובילות לתוך האולם, "עיתונאית מהודו שבאה לבדוק איך אנשים הצליחו להשיג כרטיס" משוחחת עם "אורח של הפסטיבל שקיבל הזמנה בחינם", אך שיחות נרגשות על מה שהיה בגרסה הספרותית ומה שיהיה לעומתה על המסך – אין.

      גם הזוג שמתיישב לידי, ונראה מהוגן כמו שרק זוג גרמני במעמד הביניים ובשנות השלושים לחייו יכול להיראות, מבהיר כי ההקרנה הזו היא בעיקר שיעור באיך גורמים לאנשים להתאסף סביב מדורה רק בגלל שמישהו אחר אמר כי תפוחי האדמה בה לוהטים. "אני נשבע לך, אני לא מתעניין בכפיתות ובהצלפות", מצהיר האיש, "וגם לא קראתי שורה מהספר". אז למה בכל זאת התיישב מול המחשב ברגע שיצאו הכרטיסים למכירה ולחץ מספיק חזק על המקלדת במאית השנייה שזה עוד היה רלוונטי כדי להסתער על שניים מהם? "הבנתי שזה הסרט הכי מדובר של הפסטיבל, אז רציתי לבוא".

      חמישים גוונים של אפור (GettyImages , פסקל לה סגרטן)
      אטרקטיביים להחריד. ג'יימי דורנן ודקוטה ג'ונסון בפרמיירת "50 גוונים של אפור" (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

      ההקרנה מתחילה ובשלב מוקדם שלה אפשר להבין כי יש באולם יותר אנשים כמוהו מאשר מעריצות מסוגה של האשה במסיכת העור. קולו של הקהל כמעט ולא נשמע ברגעים שהוא אמור להתלהב – תרגום קולנועי לשורות מפתח מהסרט וכיוצא בכך. לעומת זאת, פרצי צחוק מתגלגלים נשמעים פעם אחר פעם בקטעים שבכלל לא אמורים היו להצחיק. הקרנת "חמישים גוונים" הופכת למעין חווית פולחן אינטראקטיבית ברוח "מופע הקולנוע של רוקי", ככל שהדמויות יורות את השורות שלהן בנימה רצינית יותר, כך גם הגיחוך של הצופים מגיע לגבהים רבים יותר, ולעתים אף נוסק לתקרה. רק בשלהי החלק השני, כשהתוצאה כבר מתחילה לשעמם יותר מאשר להלהיט או לשעשע, הנוכחים במקום נרגעים. כיאה לשמו של שובר הקופות העתידי, מדובר בסך הכל באחת הפרמיירות האפרוריות שהיו בשנים האחרונות בעולם הפסטיבלים.

      מזמן גם לא זכור יחס כל כך לא פרופורציונלי בין מידת הקושי להשיג כרטיס לאירוע ובין האקשן שחיכה בפנים. אם מישהו קיווה למצוא אותו בתום ההקרנה, גם תקווה זו נכזבה. צמד הכוכבים עולה על הבמה בסופה, אך רק כמה מעריצות לא היסטריות במיוחד מחכות להם מתחתיה, ואחת מהן אף זוכה לקבל פרח מדורנן הלוהט כאות הערכה על נאמנותה. "אוקיי, תם הטקס, כולם מתבקשים עכשיו לפנות את האולם", מורה לאחר מכן המנחה הגרמני בקול תקיף, וקשה שלא לתהות אם בכוונתו להצליף במי שימרה את פיו.

      במבט לאחור, אפשר לסכם כי חבל מבחינת "חמישים גוונים" שלא יצא מאוחר יותר השנה. כך היה מקבל את הפרמיירה החגיגית שלו בפסטיבל קאן, בו יודעים איך למצות את המיטב מאירועים שכאלה. פסטיבל ברלין, לעומת זאת, מצטיין יותר בדרמות מבנגלדש ומזנזיבר מאשר בטראש וביזאר. ההקרנה הזו לא כל כך התאימה לאופיו הקר והמנוכר, אז אין פלא שהסתיימה בקול ענות חלושה. מול האולם בו היא התקיימה ניצב לו גן החיות עצום הממדים של העיר, ובמבט לעברו בשעה שהסדרנים החלו לגלגל את השטיח האדום, אי אפשר היה שלא להודות כי לפליקס הפינגווין ולחנה האנטילופה בוודאי היה ערב מעניין יותר.

      אנחל בונני בפסטיבל ברלין 2015 (צילום מסך)
      חתיך לא פחות מדורנן. חשבון האינסטגרם הרשמי של הפסטיבל עף על אנחל בונני (צילום מסך)

      חוץ מבכורת "חמישים גוונים", פסטיבל ברלין העניק בימים האחרונים אכסנייה לאירוע נוסף מהסוג שאינו מורגל אליו: מסגרת טלוויזיונית מיוחדת, בה הוקרנו פרקים ראשונים של כמה סדרות טריות, ובהן "סמוך על סול" האמריקאית ו"שקופים" של קשת.

      זו אחת הפעמים הראשונות שאירוע קולנועי ותיק, גדול ויוקרתי כל כך מארח בכורות טלוויזיוניות על המסך הגדול שלו. ברור לכל כי זהו מהלך נכון ומתבקש, שמועיל לשני הצדדים ומבשר על הכיוון אליו אנו הולכים בעולם התרבות, אך נראה שייקח לו עוד זמן לתפוס. גם הסרטים הכי קטנים ולא מדוברים בפסטיבל מכרו בסופו של דבר את כל הכרטיסים להקרנותיהם. ב"סמוך על סול", לעומת זאת, התפוסה לא היתה מלאה, וב"שקופים" כבר דלילה לגמרי – חצי אולם ריק.

      מי שלא בא – ההפסד כולו שלו. "סמוך על סול", הלוא הוא הספין אוף של "שובר שורות", שיחזר את האיכויות הקולנועיות שהיו בסדרת-האם, כך שתענוג לצפות בו על מסך גדול. תענוג היה גם להישאר בתום ההקרנה לשיחה של הקהל עם בוב אודנקירק, שמככב בשתי הסדרות ובעיקר בזו החדשה כעורך דין חלקלק ונכלולי. הקומיקאי המקסים שיעשע את הצופים בשלל סיפורים, ובראשם על כך ש"כל הזמן עורכי דין פונים אליי ואומרים לי שהם מכירים היטב את סוג הדמות שאני מגלם, אבל אז ממהרים להבהיר – 'לא שאני כזה, אבל יש לי קולגה שהוא בדיוק ככה'".

      "שקופים" שיצרו עמית כהן ומריה פלדמן, אינה מבוססת על סדרה קודמת כי אם על אירוע מן הכותרות – פרשת חיסולו של מבחוח. גיבוריה הם חמש דמויות, ממוצעות לפחות לכאורה, שמתעוררות לבוקר ישראלי רגיל אחד כדי לגלות כי סוכנים מיוחדים עשו שימוש בדרכוניהם לשם מבצע חטיפה של בכיר איראני. התוצאה אולי פחות מתאימה למסך הגדול מאשר "סמוך על סול", אבל היא עדיין שיעור נוסף בעשייה טלוויזיונית מרתקת ומיומנת מבית היוצר של הטלוויזיה הישראלית. "איך לעזאזל אתם מגיעים לרמה הזו בתקציבים נמוכים למדי?" שאל בריטי מן הקהל, ואחרים שמיהרו להתמכר התעניינו לדעת מתי יגיעו פרקי ההמשך. התשובה: ביוני.

      אני מייקל (GettyImages , פסקל לה סגרטן)
      פרקליטי השטן? ג'יימס פרנקו בפסטיבל ברלין עם ג'סטין קלי, הבמאי שלו ב"אני מייקל" (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

      לסיום, אירוע נוסף ראוי לציון היה הבכורה האירופאית של "אני מייקל", סרטו העלילתי הארוך הראשון של ג'סטין קלי, שהגיע לברלין לאחר הפרמיירה שלו בסאנדנס. ג'יימס פרנקו, שפחות או יותר מככב בכל סרט באירוע הזה, מגלם כאן את הפעיל בקהילה שהפך למטיף נגד הומואים. תצוגת המשחק שלו מעולה ומעמיקה, והדרמה כולה רבת-רבדים ונמנעת משיפוטיות ושטחיות, מה שהרגיז את אחת הנוכחות בקהל.

      "אני מגרמניה, אבל חייתי בארצות הברית אז אני מבינה מה קורה אצלכם", היא הזהירה את הבמאי בסשן השאלות והתשובות שלאחר ההקרנה. "לכן אני חייבת לומר לך שהמסר של הסרט לא ברור מספיק. היית צריך להיות תקיף יותר נגד הימין הדתי". הקולנוען ניסה להתגונן בנימוס והסביר לה ארוכות על החשיבות האמנותית של הצגת תמונה מורכבת. "לא, לא, עשית טעות", היא ענתה לו בתגובה. וקיבלה רוח גבית בדמות מחיאות כפיים מכמה צופים אחרים. פסטיבלי קולנוע, כמו שלמדו גם יוצרי "חמישים גוונים", הם לא בהכרח המקום האידיאלי לחפש בו חיבוק.

      סיקור פסטיבל ברלין - החלק הראשון
      סיקור פסטיבל ברלין - החלק השני

      ספיישל פסטיבל ברלין בוואלה VOD