פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קשוב מאוד 81: אלבומו החדש של אסף אבידן נשמע גנרי ומהונדס

      "Gold Shadow", האלבום החדש של אבידן צועק כל כולו "רוקסטאר", אבל זאת למעשה קלישאה. בנוסף, מורשתו הניכרת של תובל פטר ואיחוד מפתיע במיוחד של הנשמות הטהורות. נדב מנוחין בטור מוזיקה ישראלית

      אסף אבידן הוא מסוג האמנים שמעמידים אותי כמבקר במבוכה ממשית. אבידן הוא הכוכב הגדול ביותר שיצא מהשוליים הישראלים בשנים האחרונות, מי שיש לו מעריצים במעוזי ההיפסטרים הכבדים במיוחד של תל אביב אבל גם זכה להיבחר בין אנשי השנה במוזיקה של גלגלצ. יש לו להיטי ענק באירופה ובישראל, הוא מילא את קיסריה ואת היכל התרבות ואפילו אולמות בחו"ל. זה מקרה נדיר של כוכב רוק ישראלי צעיר, אהוב בזמן אמת, בשיא כוחו, שזוכה להערכה ביקורתית וחשוב מכך - מצד הקהל. אז מה הבעיה? הבעיה היא שאני אדיש אליו לחלוטין.

      אדיש אולי היא לא המילה הנכונה. זה לא שהמוזיקה של אבידן לא עושה לי כלום. אני מעריך את ההפקה המוקפדת של תמיר מוסקט, בכיר המפיקים הישראלים הפועלים היום, שיוצר יחד עם אבידן המנוני רוק קליטים ומהודקים. אני גם מאוד מחזיק מהדרך הארוכה שאבידן עשה בשטח בכמעט עשור לפעילותו: ראיתי אותו ב-2008 בפאב ירושלמי צפוף, שהיו בו מעט אנשים שבאו לשמוע מוזיקה ויותר אנשים שבאו לשתות, ותוך שבע שנים הוא הד-ליינר עם חמישה אלבומים מאחוריו, עם ובלי המוג'וז, ועם קהל אדוק ואיתרוג רבתי. אבל כמו ששר פעם רוקר ירושלמי אחר, אחד אהד פישוף - וידע מה הוא שר - "זה לא עושה לי כלום".

      כשאני מקשיב לאלבום החדש של אסף אבידן, "Gold Shadow", אני מרגיש שאני מקשיב לאמן כמעט גנרי, מהונדס. כל כולו צועק "רוקסטאר", אבל זאת למעשה קלישאה: ערבוב של אובססיה ותיקה לרוקנרול מסוף הסיקסטיז ותחילת הסבנטיז, מהסוג הנפוץ שמצוי בכל פאב קיבוצניקי טיפוסי. נוסחאות טקסטואליות נוסח "הכלא שיוציא אותך לחופש", "אני אוהב אותך כמו שורשים בחול", ואל תדאגו, תמיד תגיע לשם איכשהו דמותה של נערה אנונימית עם עיניים חומות; ובעיקר - טונות של חשיבות עצמית. זה מודל עם תקדימים: כמעט מדהים לחשוב שהאמן שהכי דומה ב-DNA שלו לאבידן, זה שגם אצלו מופיעים כל הסעיפים האלה - הוא אביב גפן.

      הנוסחה הזאת מייאשת דווקא כשמתגלים באלבום כמה שירים שמצליחים להתעלות על הסטנדרט הרגיל, כאלה שמזכירים שמדובר באמן כריזמטי להפליא. שיר הנושא האיטי למשל, הוא רגע מבריק. עיבוד חכם ודרמטי של כלי מיתר ופסנתר, שמסתכם לפזמון פשוט ומדויק, עצוב ומושלם, שבשיאו המשפט המקסים, "all his voices are her" החוזר על עצמו כמה פעמים. זה כמובן שיר אהבה, אבל במשפט הזה יש מפגש מצמרר בין אמן, ועוד כזה שכל כך מתבסס על קולו יוצא הדופן, לבין המוזה שלו.

      בהמשך מגיע "A Part of This", הפקה שמזכירה דברים שמארק רונסון עם איימי ויינהאוס, ואבידן מנווט אותה בביטחון. "Little Parcels of an Endless Time" הוא עוד שיר עם כוח, שעתיד להיות מן הסתם המנון הדרנים חדש בהופעות של אבידן, עם המצתים שיהבהבו כשהוא שר "Let it Go". עדיין, קשה למצוא כאן חריגה אמיתית מהמשחק. מי שאהב - יאהב, ומי שלא - לא יגלה כאן את עצמו מחדש.

      אבידן, כגיבור נוכחי של השוליים המקומיים, מייצג בעייה קשה ורחבה מאוד באינדי-רוק הישראלי: אמנים שוויתרו על כתיבה עמוקה, על תוכן ואג'נדה, בשביל גימיקים של סאונד וסגנון, כבחירה מודעת לחיות יותר בבלוגים ובפרסומות של קסטרו ופחות בלב של אנשים. בעקיפין, זה קשור בבחירה של יוצרים לנסות לדבר לעולם בקוסמופוליטית ולהמשיך להעתיק נוסחאות חו"ליות "גבוהות" ותיקות - מי ניל יאנג, מי בוב דילן, באלבום החדש יש לאבידן שיר שמושפע באופן בוטה מלאונרד כהן (וזאת לא ההשפעה הבוטה היחידה) - ולהתנכר לכל סממן מקומי.

      לאבידן הכיוון הזה הצליח, הוא נהנה מכל העולמות ועל כך יש רק להצדיע לו ולפרגן. יש הרבה אמנים אחרים שמנסים ללכת בעקבותיו ולא מצליחים, ויותר ממה שזה מעיד על אמנים מהסוג הזה - זה מעיד על הסצינה, על המחסור שלה במודלים לחיקוי, על הבחירות התרבותיות של הקהל שלה. מהצד השני יש גם כוחות מופלאים שפועלים כאן ועכשיו, מרגשים ומחדשים וכותבים יצירות גדולות בעברית וגם באנגלית, והם העתיד. אבל אולי זאת מלחמה אבודה מראש: אבידן ימשיך למלא הופעות, קיסריות והיכלים בארץ ובחו"ל. הביקורת תמשיך לרטון.

      שתי קריצות מהעבר

      1. תובל פטר שהלך לעולמו בסוף השבוע לא עמד בדרך כלל במרכז הבמה. הוא לא שר. אבל מעטים יצרו צליל כל כך אופייני כמו שהוא עשה בעשר אצבעותיו באקורדיון שלו, בסוף שנות ה-50 ובראשית שנות ה-60 בלהקת הנח"ל והתרנגולים. להיטי הלהקות הללו מאותה התקופה - "שיר השכונה", "יוסי ילד שלי מוצלח", "רוח סתיו", "אליפלט" - בכולם נמצא המגע הייחודי שלו, עולם מוזיקלי שלם שעשוי מאקורדיון כמעט לבדו.

      בהיותו שם, הוא בעצם אחד מאלה שעיצבו את ראשית דרכם המוזיקלית של אריק איינשטיין ויהורם גאון, חבר ילדותו מירושלים. בשנים האחרונות אפשר היה לראות אותו מדי פעם בלבונטין ובבית אביחי בפסטיבלי אקורדיון כאלה ואחרים, כאשר במקביל אליו הופיעו אלה שהחזירו את הכלי למוזיקה הישראלית בשנים האחרונות, בוריס מרצינובסקי (אביב גדג', יהוא ירון ועוד ועוד) ונעם ענבר (הבילויים, אוי דיוויז'ען). יהי זכרו ברוך.

      2. הישראלים מתים על איחודים והשבוע הזדמן להם אחד מפתיע במיוחד. סינגל חדש (!) מקורי (!!) של ההרכב הראשון (!!!) של הנשמות הטהורות (!!!!). ההרכב הקו?לי שהופק בידי מתי כספי זכה בתואר שלישיית השנה בתשל"ג והתפרסם בשיר הנושא את שמם וכמובן גם בלהיטים הנוספים "שלא ייגמר לי הלילה", "קפה אצל ברטה" ו"אחכה לך", השאירה אחריה אלבום אחד בלבד, שלאחריו עזב הזמר יורם ירוחמי את עולם המוזיקה והזמרת נאווה ברוכין חזרה בתשובה. השבוע לראשונה התאחדו שלושתם, באופן חד פעמי לדבריהם, להקלטת שיר חדש "איך יכולת שלא", שלא ברור אם יגרור מופע. שיר חמוד מאוד, ומעט מיושן בהתאם לעניין.