טעון קיפוח 29: שלומי שבת לא מזיק ולא מועיל

הסוד, כידוע, הוא להיות בטוח/ה במיליון אחוז שאת/ה נכנס/ת לאולפן עם קול שעדיין לא נשמע כמותו בקרב בני אנוש, כריזמה שאיש לא יכול לעמוד בפניה, חוש קצב מפותח יותר מזה של מייקל ג'קסון ושירים שהביטלס היו מתים לכתוב. אחרת – בעיקר כאן, בארץ האפשריות הבלתי ניתנות למימוש - חבל על הזמן, על הכסף ועל היציבות הנפשית. עובדה: אף אחד לא מכיר את 745,999 המוזיקאים הישראליים שאימצו, לתומם, דרישות קצת פחות גבוהות מעצמם, ונולדו, לתומם, בלי הכישרון והאמביציה הדרושים לביצוע המשימה.

המקרה של נופר – זמרת צעירה עם שם פרטי רגיל ובלי שם משפחה (בדומה ללינוי המופלאה, שטופלה כאן לפני כמה שבועות) שאוהבת גופיות עם הדפסים של חיות בר (במקרה של עטיפת הסינגל הנדון - טיגריס) - שונה מזה של 745,999 קודמיה וקודמותיה. יש לה קול מדהים (כשהיא מדברת בטלפון), כריזמה ממגנטת (כשהיא לא מביטה למצלמה), חושים אופנתיים חדים (ומכאיבים) ושיר חדש (ופוצע) בשם "אשמור אותך", שאהובה עוזרי (מילים ולחן) השקיעה בו כמעט שלוש דקות עבודה מלאות (!).

נופר, מיותר לציין, עוד תגיע רחוק. הרבה יותר רחוק ממה שנדמה לה. בעוד שמונה שנים, לכל היותר, היא תהיה סמנכ"לית מחלקת שימור לקוחות באחת מחברות הסלולר המובילות בארץ. שמונה שנים גג. חכו ותראו.

(כוכב וחצי)

אפשר לדמיין את מאור אשואל שואל "מה נשתנה?" בליל הסדר של משפחת אשואל בשנת 1997, אבל שאלות, בגדול, זה לאו דווקא תחום העניין מספר אחת שלו. את התשובה לשאלה החשובה ביותר בחיים (מהם החיים?) הוא ממילא כבר יודע (סוף שבוע), ולכן, כנראה, הוא גם לא רואה צורך לעשות עם עצמו משהו בימי החול שבתווך, בין סוף שבוע אחד למשנהו. אוהב לנוח, הבחור. לנוח ולבלות. סוג של דורי בן זאב, רק בלי משקפיים מעצבנים, שרשרת הוואי וכוכע קש רחב שוליים עם פירות מפלסטיק.

במקום זה, יש לו, לאשואל, חולצה שחורה צמודה, שרירים, גלח בשני הצדדים ומשהו מבהיל בעיניים, אבל עושה רושם שגם הוא, כמו דורי, יושב לו כל יום על אותו כיסא נוח, יש לו זמן, הוא לא ממהר (או, כפי שהוא מתאר זאת בשירו החדש, תוך שימוש בלשון עשירה ומושחזת: "יושב, שותה לחיים עם כולם, מרגיש כמו מלך העולם"). האמת היא שזה נשמע מאוד נחמד וכיפי לחיות ככה, מסופ"ש לסופ"ש ("זה קורה לי כל שבוע / אני סופר את הימים / מחכה לסוף השבוע / להרגיש בעננים"), לנצל את ימי החול שבתווך לטובת מנוחה ("ברביעי נשאר בדרך כלל לבד / פותח חדשות / אין משהו מיוחד"), ולקום מהמיטה רק ביום שלישי, כדי לעשות משהו שנשמע קצת פישי ("חוזר למציאות הנכונה / הולך לעבודה וסוגר עסקה קטנה").

מצד שני, העצלות הזאת לא ממש מעוררת אמפתיה, או איזושהי מידה של הזדהות עם גיבור השיר, שנשמע כאן, הודות לקולו הנמוך ולעיבוד הטורקי של תמיר צור, מפחיד ומטופש גם יחד. אשואל, אם לשים את האמת על השולחן, אוחז בכל התכונות ההפוכות מאלה הנחוצות לאדם השואף להיות כוכב נערץ – אבל מי אמר שזה מה שאשואל רוצה להיות. בטח לא הוא. כל מה שהוא רוצה, כאמור, זה שהזמן יעבור כמה שיותר מהר, כי יאללה, יש סוף שבוע, בלגן, עניינים, מסיבות לפנים.

(חצי כוכב)

גם אביהו פנחסוב, כמו נופר מהשיר הראשון, מנסה לתפוס את גל הנוסטלגיה למועדוני הקצב הים-תיכוניים של שנות השמונים כשהוא בשיאו, רק שאצלו זה גם באמת נשמע ככה במבחן התוצאה. הסיבות לכך רבות ומגוונות: יש לו קול עמוק ואלגנטי שמזכיר קצת את שימי תבורי בתחילת דרכו, הדרך הנון-שלנטית שבה הוא מבצע את השיר חושפת קשר אדוק וטבעי לתרבות החאפלות של חופני כהן וג'קי מקייטן והאותנטיות שלו זוכה לחיזוק משמעותי בדמות בוזוקי, גיטרה חשמלית וקולות של חיים רומנו (המזוהה מאוד לא רק עם הצ'רצ'ילים, אלא גם עם עבודתו עם יהודה פוליקר בימיו היווניים).

להבדיל משי צברי, מורין נהדר, דיקלה ולירון עמרם – נושאי הדגל של הטרנד המקביל, זה של החזרה לשורשי הז'אנר האיכותיים האיכותיים – מועדון הקצב של אביהו פנחסוב, כמו דקלון וסגיב כהן, מסתפקים בהשבת הצבע הנכון ללחיי הז'אנר באמצעות שחזור, נאמן למקור, של השמחה הבלתי אמצעית, הכיף והפשטות של הימים שבהם גם אנשים בני פחות מ-75 נהנו לשבת סביב שולחנות עגולים עם מפות אדומות, לנשנש לחמניות ביס עם איקרה וסלט חצילים במיונז, ללגום יין אדום זול, למחוא כפיים לפי הקצב, ואז, לקראת חצות, להוריד כמה שוטים של עראק (אז עדיין לא היו צ'ייסרים), לעלות על השולחן ולהרים את האווירה.

האיכות, כשלעצמה, פחות חשובה לצורך העניין, אם כי בהחלט אפשר לאתר כאן אחת כזאת, בעיקר בסולואים הוירטואוזיים של רומנו. גם פעם, אגב, בימי המועדונים, היא לא תמיד היתה קיימת, אבל הזמר כן תמיד היה זמר, הנגנים תמיד היו נגנים והשירים תמיד חיממו את הלב ואת הנשמה. פנחסוב והמועדון שלו מסתפקים בזה – כלומר, בהחייאת אווירה שהיתה ואינה - ובעזרת לחן מוצלח, עיבוד שמח ואווירה נוסטלגית גם מצליחים בכך. כן, חזרנו ל-1982. אל תאמינו למה שכתוב בלוח השנה. מועדון הקצב של אביהו פנחסוב הרבה יותר אמין ממנו.

(שלושה כוכבים וחצי)

החיים הם דבר נפלא, גדוש הפתעות וריגושים – או, במילים אחרות, ההיפך מאלבום חדש של שלומי שבת. לזכותו של שבת – אדם רגיל וחיובי בסך הכל - עומדת העובדה שהנוסחה שלו, בדומה לנוסחת משוואה ריבועית, עובדת ביעילות כבר שנים רבות. לרעתו, עומדת העובדה שמוזיקה היא לא מתמטיקה ויעילות זה לא משהו שחודר לנפש פנימה, כמו, נאמר, אמא.

הכל, כמו תמיד, בסדר גמור אצל שבת: רמת הטקסטים והלחנים סבירה, החלוקה בין הבלדות לשירים הקצביים ברורה ומדויקת, ההשפעות המזרחיות לא יותר מדי מזרחיות, ההשפעות המערביות לא יותר מדי מערביות ותמהיל הסגנונות עדיין בנוי מאותם יסודות של מוזיקה יוונית גנרית ("רפסודה", "מתקרב"), פופ ים-תיכוני מהאזור של אייל גולן ומשה פרץ ("כמעט את") מקצבים לטיניים ("הלב"), חאפלות רוויית שיכר מהחוף של טרפטוני ("אין לי שקט"), וכמות נכבדה של בלדות "אשכנזיות" ממיסות לבב בסגנון "בגלל הרוח", כשהראשונה מבין המוצלחות שבהן, "האחת מבין כולן", פותחת את האלבום, והשנייה, "רומי", סוגרת אותו.

אפשר בהחלט לצפות שהרבה מאוד אנשים רגילים, סולידיים, כאלה שהולכים בתלם, יתרשמו לטובה גם מהאלבום הזה של שלומי שבת, כפי שהתרשמו לטובה מקודמיו. אנשים אחרים, כאלה שפחות נוטים להתרשם לטובה ומעדיפים להתלהב ממש, להשתגע ולפרוק עול עשויים להירדם באמצע השיר השני ולהתעורר, במקרה הטוב, בסוף השיר האחרון, או, במקרה הפחות טוב, למות משעמום, או, במקרה הגרוע ביותר, להישאר ערים. בקיצור, אנשים מורכבים, תהיו זהירים עם האלבום הזה. נכון, הוא לא מזיק, אבל זו בדיוק הבעיה איתו.

(שני כוכבים וחצי)