מוקי - "ילד של אבא - ההופעה"
המדור הזה מתעסק בדרך כלל באלבומים, אבל יש לו הרבה כבוד להופעות. אלבומים הם יצירות אמנות, פרויקט שלם שאמור להציג את האמן ואת שיריו במיטבם, לחבר ביניהם יחד לסיפור אחד, לאמירה אמנותית רחבה יותר, לצד עבודת אולפן מדויקת ופרפקציוניסטית. הופעות זה סיפור אחר לגמרי - כאן אין תחליף לחוויה הרגעית, למפגש בין האמן לקהל, לאקוסטיקה הספציפית ולעיבוד הייחודי - וגם לאי-דיוקים, לרעש, להומור עצמי. נדמה לי שאהוד בנאי התייחס תמיד לאלבומים שלו כאל הזמנות להופעה, שם קורים כל הדברים היפים באמת.
ויש אלבומי הופעה - ייצור כלאיים שמבקש להביא את הקסם של המופע אל מי שלא התמזל מזלו לשבת או לרקוד באולם, או אל מי שהיה ורוצה מזכרת. זה קשה מאוד, אבל לפעמים זה מצליח - אלבומי הופעה מדהימים כמו אלה של ברי סחרוף, יזהר אשדות בהארד רוק קפה או המשותף של אריק איינשטיין ושלום חנוך למשל, הפכו לקלאסיקות בעצמן. במקרה של יזהר אשדות, שמציין עכשיו 20 שנה לאותה הופעה, זה האלבום המצליח ביותר שהוא עשה, ויש לו בעצם יותר ריליסים מיוחדים (אלבומי הופעה, פרוייקטים אקוסטיים, אאוט-טייקס, אוספים) מאשר אלבומי אולפן. אבל זה המקרה החריג, מן הסתם.
והנה נחת על השולחן הריליס האחרון מבית היוצר של מוקי, לשעבר מוקי די וכיום איש השנה במוזיקה של גלגלצ והעומד מאחורי שיר השנה שלכם וגם של אקו"ם - השם ירחם - שעל שמו נקרא האלבום: "ילד של אבא - ההופעה". בפנים 17 שירים, רובם המכריע להיטים גדולים - מספיק להיטים כדי שלא יצטרך להשתמש כמעט בכלל בשירים של הלהקה האם, שב"ק ס. זה די מדהים: יש מעט מאוד אנשים בקליבר של מוקי ששמרו על רלוונטיות, קהל ולהיטים לאורך 20 השנה האחרונות. זה לא עניין של מה בכך, ומפתיע בהתחשב ב-א) הכחדתו המוחלטת של ההיפ הופ הישראלי במיינסטרים, ו-ב) המגוון היחסי של החומרים שלו, מראפ ועד לפאנק כשבאמצע דואט עם שלמה ארצי. אז נכון, "הכוכב הבא" בטח עוזר, אבל אי אפשר להתכחש לזה שההצלחה של מוקי מרשימה מאוד.
בקיצור: הרבה להיטים, רפרטואר מגוון, זמר שמבוגרים וצעירים יכולים לאהוב, וקורטוב קיטש כי אי אפשר לצאת לסופרמרקט הגדול של החיים בלי. אלבום ההופעה של מוקי אמור היה בקלות להנעים לכם נסיעה. אז היה אמור. זה אלבום הופעה כל כך משעמם שאם תשמיעו אותו בנסיעה אתם עלולים להירדם, וזה לא משהו שהיינו רוצים, נכון?
העיבודים השמרניים שבהם עטף מוקי את שיריו הרוקיים יותר מהפרויקט המשותף עם יוזלס איי.די., כמו גם את כל השאר, הפכו את המגוון הזה לדייסה אחת זהה, שבה גם שירים מעולים כמו "לב חופשי" או "לא נפסיק לחלום" נשמעים כמו עוד יחידה מרצף גנרי לחלוטין, עד שמתחשק לנער אותו ולהביא את חמי ומירו שיכריחו אותו לעשות קצת שופים ובופים.
מוקי הוא דוגמה לזמר שעבד לאורך הקריירה שלו עם מפיקים מעולים, שבעבודת אולפן יסודית הפכו אותו מראפר מוצלח גם לזמר ממש. עיבודי ההופעה, כפי שהוקלטו, חושפים אותו דווקא כזמר מוגבל ולא מחמיאים לא לו ולא ללהקה שלו. שומעים שהקהל נהנה, שומעים שמוקי נהנה - גרם אחד מזה לא חצה את פס ההקלטה.
מה לא נאמר כבר על המטאמורפוזה שעבר מוקי מהילד הרע אל האבא הטוב, ממכופף הבננות אל הבחורה מקרח אפילו שהיא פרח, או מה שזה לא יהיה. והכל נכון: מוקי החדש הוא אמנם מופת של בורגנות שווה לכל נפש, כזאת שיכולה למכור את עצמה לבני נוער כצעירה ולמבוגרים כלא מאיימת. אחרי "ילד של אבא" מוקי - פיטר פן שכמותו - מזכיר לקהל שלו שכיף להיות אבא אבל עדיין הכי כיף להיות הילד, ועובר לגרסה המרוככת אי פעם שנוצרה לשיר של יוזלס איי.די., "לא רוצה להתבגר", שנשמע יותר כמו שיר מקלטת ילדים מאשר משיר מחאה מודע לעצמו. וזאת בעצם הבעיה המרכזית: כשהכל עומד במקום, גם מה שניסה להיות קול אחר הופך לקול אחיד, הומוגני, חסר אמירה בעל כורחו, שטוח. אבל זה לא העיקר - העיקר הוא לסיים את העצרת ב"שיר לשלום", כלומר ב"מדברים על שלום", שהוא בעצם השלב שבו הילד של אבא מצטרף לצופים.