פבלו רוזנברג ודודו אהרון - "כשאלך"
מוזיקה ואוכל. אוכל ומוזיקה. שניים שהם אחד. שלם העולה (לאין שיעור) על סך חלקיו. התמזגות אלוקית של גוף ונפש, חוש ורגש, חומר ורוח, שמיים וארץ. אשרי האיש היודע להפיק הנאה רק ממוזיקה, או לחילופין רק מאוכל. אשרי האישה היודעת לכתוב, להלחין, לנגן ולשיר אף על פי שחסר לה מלח בפירה.
מוזיקה ואוכל. אוכל ומוזיקה. תמצית החיים. זיקוק המהות האנושית. רק מתי מעט ביניהם ארקדי דוכין, מארינה מקסימיליאן בלומין ופבלו רוזנברג - גילו בינתיים את הסוד המופלא הזה של הבריאה וניסו להעביר אותו הלאה, אל פשוטי העם, בתוכניות בישול ססגוניות בטלוויזיה המסחרית. מעטים (ומשועממים) אף יותר הם האנשים שהצליחו, ואולי עדיין מצליחים, להישאר ערים במהלך שידור התוכניות הללו.
בקיצור, לא. שום דבר טוב - לאכילה או להאזנה - לא יכול לצאת מחיבור בין מוזיקה לאוכל. כשמנסים לקשר ביניהם בכל זאת, בניגוד לכוונת הבורא, התוצאה היחידה שעשויה להתקבל היא קלקול קיבה. מומלץ אפוא לשתות הרבה מים ולהימנע מפעילות גופנית מאומצת לפני החשיפה ל"כשאלך" - פעולת האיבה האחרונה של הז'אנר [אלבום דואטים של פבלו רוזנברג בהשראת תוכנית הבישול (הנפלאה) שלו ב"קשת", "פבלו, אוכל וחברים"] כי הפעם, כך נשמע, מדובר בעליית מדרגה רצינית ברמת הסיכון לאוזניים ולבטן.
רוזנברג ואהרון נתח הקצבים והג'חנון של ישראל מגישים לנו כאן בצוותא בלדה רומנטית מחוממת (גרסה חדשה לשיר של אהרון מ-2012), חסרת טעם וריח, מטוגנת בקיטש עמוק, מצופה בפירורי לחן ממוחזרים ומגיעה על גבי מצע של עלי בזיליכלום ונגיעות של הומו-ארוטיקה משונה ומעט קריפית. "כשאלך, רק תדעי שזה לא בגללך / כבר ניסינו הכל, לא הולך", פונה רוזנברג לאהרון בגוף שני נקבה, והאחרון משיב(ה) לו, "אני, לא אשכח את את אותם רגעים / שהכל התפרק מבפנים". גם אני, אם להודות באמת, לא אשכח את אותם רגעים, שהכל התפרק מבפנים, אבל זו לא ממש חוכמה, כי הרגעים האלה נגמרו רק עכשיו, כשלחצתי על "סטופ".
(כוכב אחד)
שמעון בוסקילה "למה לי, למה לך"
דק מאוד הוא הגבול שבין כיף לרדידות, אבל שמעון בוסקילה שוב מוכיח שהוא בכל זאת יודע היכן הגבול הזה עובר ועל מה חשוב להקפיד כדי לא לחצות אותו. הסיבה העיקרית לכך היא שבוסקילה, להבדיל מרוב הזמרים שמקבלים טקסטים מיוסי גיספן, הוא מוזיקאי רציני, מלחין מצוין, זמר עם קול סדוק ומשכנע, איש מקצוע מנוסה וטיפוס עם אופי חזק שמקפיד לשמר את רוח שורשיו הצפון אפריקאיים.
נכון, אי אפשר לפספס את מגע ידו המוזהב של גיספן בשיר הזה ("בקיץ שעבר הכרתי בחורה / רציתי בית חם, קיבלתי מדורה") ובכל זאת, הודות לפרשנות המוזיקלית הנכונה, האחרת, שבוסקילה נותן כאן, התוצאה דווקא משמחת, מלבבת, מחייה נפשות. זה קורה בראש ובראשונה בזכות העיבוד הייחודי, שמשלב בין מקצבים מרוקאיים ומרכז-אפריקאיים לכינור אירי, ומציף געגוע מפתיע, מאוד לא מובן מאליו, לימי הזוהר של מורי קנטה ("יקה יקה"), ואולי גם, בקטנה, של פרננדו סיישז ("איזה בלאגן היה").
בוסקילה, במילים אחרות, מתגלה פה כסוג של עוץ לי גוץ לי: הוא לוקח טקסט מקושקש, עושה לו הוקוס-פוקוס והופ, למחרת בבוקר יוצא ממנו הדבר הכי מהנה ומבדר מאז שהדודה והדוד של דני סנדרסון נסעו לחופש ביוון, רפי נלסון ניצח את נתן זהבי בשש-בש וחנה לסלאו עשתה ספונג'ה. קשה להאמין אבל לא, זה לא ממיס אפילו חתיכה קטנה מהמוח. בוסקילה שובר פה כמה מוסכמות שנוגעות להבדלים בין "איכות" ל"רדידות", ועושה זאת בקלות, בשמחה, בכיף. עכשיו רק צריך שמישהו יודיע לקיץ שהוא יכול לבוא. אנחנו מוכנים.
(שלושה כוכבים וחצי)
פולינה "צ'או יקירי"
סיפור מרתק מלווה את הקריירה המוזיקלית של פולינה. היא עלתה מרוסיה כשהייתה בת 17, למדה ב"רימון", ואז, יום אחד, למרות שורשיה הרוסיים, החליטה להתמקד בשירה בסגנון ים תיכוני. זהו, פחות או יותר.
בעצם, זה לא סיפור מרתק, אפילו לא קצת, אבל כך, באמצעות הנרטיב הרופף הזה, פולינה מוצגת לציבור בקומוניקט המצורף לשירה החדש. במחשבה שנייה, זה די ממצה את מה שאפשר להגיד עליה. טוב עשו מנסחי הקומוניקט כשהותירו בצד את שאר הדברים שנוגעים לחייה ולמוזיקה שלה. כידוע, כשאין שום דבר טוב לומר, עדיף לשמור על שתיקה ולקוות שהמאזין לא ישים לב לכך שמדובר בזמרת עם קול של מזכירה במשרד רואי חשבון (כלומר, קול רגיל), בעיבוד של אורגנית מתחילת הניינטיז ובמילים ולחן של ילדה שהרגע חזרה הביתה משיעור ראשון באורגנית מתחילת הניינטיז.
"צ'או יקירי, אני נוסעת", שרה פולינה, "עם הרוח שתיקח אותי ממך / עמוק בלב, אני יודעת / אהבה כבר לא תבער בנשמתך". אומרים שפרידות, כואבות ככל שיהיו, הן משהו שאדם לומד עם הזמן לחיות איתו. אני מקווה שזה נכון, כי כרגע, כשזה עדיין מדמם, אני לא רואה טעם להמשיך הלאה בלי פולינה.
(כוכב אחד)
שרית חדד "מימי"
האלבום החדש של שרית חדד כבר סוקר פה בהרחבה, ובאותה הזדמנות, אם זיכרוני אינו מטעה אותי, גם הובעה תמיהה נוכח העובדה ש-Henree מהווה חלק כה מרכזי ביצירתו. התמיהה נותרה בעינה, אבל האמת היא שההאזנה נוספת ל"מימי", שיוצא עכשיו כסינגל, דווקא מגלה בו פזמון חביב ומזדמזם. עם זאת, שלוש בעיות: 1. שרית חדד היא לא דמות מספיק אימהית כדי שמילות השיר הזה אוסף עצות של אם לבנה יחלחלו כמו שצריך. 2. חדד היא זמרת מצוינת שלא זקוקה, בשום אופן, לאוטו-טיון הקבוע והמעצבן של הנרי. 3. השיר "מימי" שביצעו חנן גולדבלט, אושיק לוי ונתן נתנזון ב"בלי סודות" ("מי תמיד עם מי? מי? מי? מימי") היה פי טריליון יותר מוצלח מה"מימי" הזה. טוב נו, זה ברור, שלמה יידוב הלחין אותו. כן, עם כל הכבוד ל-Henree.
(שני כוכבים וחצי)