ביום חמישי שעבר הגיע לאולמות "מידות רעות" של פול תומס אנדרסון, והוגדר מיידית כיצירה הקולנועית הכי הזויה של האביב. אך רק שבוע חלף, וכבר צץ לו מתחרה רציני על התואר. במקרה זה אין מדובר בפילם-נואר של יוצר אינדי מוערך, כי אם דווקא בקומדיה לכל המשפחה - "בוב ספוג הסרט: ספוג מחוץ למים", שעלה בארץ לרגל פורים בגרסה מקורית ומדובבת. זהו הגלגול הקולנועי השני של גיבור האנימציה הטלוויזיוני, והוא מתגלה כמשולח רסן לא פחות מן המותחן של פול תומס אנדרסון.
לכאורה, אין בזה שום דבר מפתיע: הרבה דיו תמנונים כבר נשפך במשך השנים כדי להסביר עד כמה בוב ספוג וסדרת הטלוויזיה בכיכובו פסיכדליים, ייחודים ועמוקים. אם מישהו היה צריך חותמת רשמית לכך שמדובר באחד מאלילי התרבות הקולים בימינו, בא דיוויד בואי לפני כמה שנים והעניק אותה בעת שחשף גם הוא את הערצתו לגיבור מקרקעית הים. לכן, לאחר שכל כך הרבה תארים נקשרו בכתרו של האייקון הצהבהב וכל כך הרבה תיאוריות פילוסופיות הוסברו באמצעותו, טבעי היה לצפות כי הגרסה הקולנועית הנוספת תתגלה כשונה מסרט ילדים טיפוסי.
ובכל זאת, "ספוג מחוץ למים" מצליח להתעלות מעל הציפיות. ביחס לפרק ממוצע של הסדרה, הוא לא רק ארוך יותר כמובן, אלא גם פרוע יותר, ובהשוואה לגלגול הקולנועי הקודם, הפעם התוצאה מוקצנת בהרבה, על גבול האקספרימנטלי. בסרט הראשון, היה עוגן עלילתי יציב. כאן, המסע של הגיבור בעקבות הפיראט שגנב את הנוסחה הסודית למתכון היקר ללבו היא רק נקודת מוצא לא מחייבת. ממנה והלאה, הקומדיה לא נצמדת להיגיון עלילתי וגם לא לכל היגיון מסוג אחר.
הסרט גם לא נח לרגע. כמו עולל עם הרעלת סוכר, הוא דוהר מהשנייה הראשונה ועד האחרונה, ומפגיז את הצופים ברצף היפר-אקטיבי של המצאות ויזואליות והתחכמויות מילוליות. אלה עולות מעל האדמה, שבות לקרקעית הים וחוזר חלילה, משלבות בין אנימציה מסוגים שונים לשחקנים בשר ודם (ובראשם אנטוניו בנדרס כפיראט), ובעיקר הולכות ומשתגעות, עד שגם דיוויד בואי היה מתקשה להכיל אותן. זה מתחיל במסע בזמן, ממשיך בחדירה צבעונית למוחו של בוב ספוג ובסופו של דבר מסתיים בקרב ראפ בין דולפין ענק ומדבר ולהק שחפים, ואלה הן רק כמה מן האטרקציות שמחכות כאן לסבים, הורים וצאצאיהם.
כל זה נשמע נהדר על הנייר, וגם בפועל ראוי להערכה. לא רק בגלל התעוזה, אלא גם הודות למקוריות בניגוד לנהוג בימינו, בעיקר ביצירות אנימציה, הבדיחות ב"ספוג מחוץ למים" אינן מתבססות על רפרנסים חבוטים לתרבות פופ, אלא מתגלות כפירות של מחשבה עצמאית ויצירתית. הבעיה היא, שרובן גם פשוט לא מצחיקות. הסרט יורה לכל הכיוונים, ובדרך כלל לא פוגע. בצפייה בו יש משהו מתיש, כמעט כמו בשמרטפות על ילד לא מחונך, והוא חוצה לעיתים את הגבול שבין החינני למעיק.
סטיבן הילנבורג, יוצר הסדרה ובמאי הסרט הראשון בכיכובו של האליל התת-ימי, הביע בזמנו דאגה שבלי מבנה עלילתי, הגלגול הקולנועי יתקשה להחזיק שעה וחצי על כתפיו. הפעם, הוא היה מעורב באופן מינורי בלבד בהפקה ובכתיבה. את שרביט הבימוי נטל פול טיביט, שלא טרח להיות מוטרד בדאגות שכאלה, וחבל שכך מתברר עתה כי קודמו צדק, ותשעים דקות הן זמן מסך רב מדי גם לגיבור תרבות בסדר הגודל של בוב ספוג, במידה והוא יוצא למשימה עם תחמושת כה דלה.
ועדיין, אין בכך כדי לבטל לגמרי את ערכו של "ספוג מחוץ למים". למרות הכל, יש בו גם לא מעט הברקות ורגעים מהנים, ובכל מקרה לפעמים כן נכון לומר שהעיקר הכוונה. תמיד עדיף סרט לכל המשפחה שלפחות מנסה לעשות את הדברים אחרת, מאשר עוד מוצר תעשייתי ושגרתי.
להיטים לילדים בדרך כלל מנסים לפנות למכנה המשותף הנמוך ביותר. במקרה הטוב, הם מסתכלים לקהל היעד בגובה העיניים. הסרט הזה הולך צעד אחד קדימה ומרים את הרף. יוצריו התנהלו כאילו שהצופים הפוטנציאלים בו הם גם הקהל הכי פתוח, בשל ומשוחרר בסביבה. זאטוטים בדרך כלל חשים התעלות כשהם הולכים לראות משהו של גדולים. כאן, ההיפך נכון אין דבר מגניב יותר שאדם בוגר יכול לעשות כרגע מאשר ללכת ל"ספוג מחוץ למים".