עונת השידורים החדשה של הטלוויזיה בארה"ב

ימים של פוך: המדריך לעונת החורף בארה"ב - חלק ד'

החלק הרביעי של פרויקט ההמלצות המיוחד לסדרות החדשות שעלו מעבר לים. והפעם: הקומדיה החדשה של טינה פיי, הספין אוף החדש של CSI, הסדרה החדשה של גידי רף, הקומדיה התורנית של מת'יו פרי ועוד

עידו ישעיהו, אביעד קדרון ואילן קפרוב
11/03/2015

סודות ושקרים

מה: גרסתה של ABC לסדרה אוסטרלית באותו השם. ראיין פיליפה מגלם את בן קרופורד, אזרח שומר חוק שברגע אחד מתהפכים חייו. קרופורד מוצא את גופת בן השכנים והופך לחשוד ברצח. ג'ולייט לואיס מגלמת את הבלשית אנדראה קורנל שנחושה להוכיח כי קרופורד הוא אכן הרוצח.

למה כן: כי הפרק הראשון ממש מוצלח. פיליפה מעניק תצוגת משחק מצוינת ומוכיח כי כמו יין, גם הוא משתבח עם השנים. לואיס, לאחר כמה דקות מוזרות מקרטעות, מצליחה לכבוש את הצופים. הפרק הראשון אגב, מסתיים בקליף האנגר מדהים ועוצר נשימה.

למה לא: כי הפרק השני ממש גרוע. זוכרים את תצוגת המשחק המצוינת של פיליפה? ובכן, היא נעלמת לחלוטין. אה, והדקות המוזרות המקרטעות של לואיס נמשכות פרק שלם. הפרק השני אגב, מסתיים בקליף האנגר תמוה.

עוד באותו נושא

ימים של פוך: המדריך לעונת החורף בארה"ב - חלק א'

לכתבה המלאה

הזוג המוזר

מה: העיבוד המי יודע כמה למחזה של ניל סיימון משנת 1965. מת'יו פרי הוא אוסקר מדיסון הקליל ותומאס לנון הוא פליקס אונגר האנאלי. העלילה די פשוטה: שני חברים מהקולג' הופכים להיות שותפים לדירה לאחר שאשתו של אחד מהם זורקת אותו לאנחות. הצחוקים המוקלטים כבר בפנים.

למה כן: למרבה הפלא, "הזוג המוזר" כוללת כמה רגעי הומור טהורים די טובים. כלומר, הצחוק יוצא מהגוף באופן טבעי ובצורה מרעננת. כמה טוב לדעת שגם בסיטקומים, עדיין אפשר לצחוק. בערך.

למה לא: כי אותם רגעי הומור טהורים ממש נדירים והדרך אליהם רצופה ביותר מדי שתיקות מביכות לאחר בדיחות לא מצחיקות שמשגרת דמותו של מת'יו פרי. האתנחתא הקומית מגיעה, כמובן, מדמותו של תומאס לנון. אולי גיבור ה-OCD החדש של השנה.

Dig

מה: דרמת מתח של רשת הכבלים USA שיצרו טים קרינג ("גיבורים") וגדעון רף ("חטופים", "הומלנד"), המתרחשת בירושלים ועוסקת במקרה רצח ששורשיו נטועים באירועים שהתרחשו לפני כ-2000 שנה. ג'ייסון אייזקס ("הארי פוטר") מגלם סוכן FBI שמוצב בישראל תחת פיקודה של מאהבת ארעית שלו, אותה מגלמת אן הייש. כאשר צצה גופתו של צעיר אמריקאי, הסוכן מגלה כי המקרה קשור לכמה מהסודות הגדולים של ארץ הקודש.

למה כן: כי הכוונות של "Dig" בהחלט טובות. סדרה שהיא סוג של טייק אוף מודרני על "אינדיאנה ג'ונס", ומתרחשת על התפר הנפיץ שבין שלוש הדתות החשובות בעולם, בתוך העיר הכי מורכבת בעולם.

למה לא: כי הביצוע נוראי. התסריט של "Dig" הוא הבעיה הצורמת ביותר של הסדרה. הוא מתפתל בין עלילות משנה מוזרות לאנקדוטות מוזרות עוד יותר, ובניגוד למקרים אחרים הסלט הזה לא מעורר ציפייה להמשך. ערכי ההפקה של הסדרה, על אף ההשקעה הגדולה, אינם מרשימים. חלק מהסצנות נראות כאילו צולמו לסרט אינדי דל תקציב ולא לסדרה של רשת גדולה. ולבסוף, הליהוק. מלבד ג'ייסון אייזקס, תתקשו למצוא דמות בסדרה שהיא לא או מעצבנת, או משחקת באובר דרמטיות, או שניהם.

עוד באותו נושא

ימים של פוך: המדריך לעונת החורף בארה"ב - חלק ג'

לכתבה המלאה

CSI: Cyber

מה: אחרי "CSI מיאמי", "CSI ניו יורק" ו-"CSI מדור מיוחד", מתרחב המותג הגנרי של יחידת המשטרה גם לתחום הסייבר. הסדרה עוסקת ביחידת FBI המתמחה בפשעים המתבצעים במעמקי הרשת וברשת האפלה (Darknet), ומונהגת על ידי הסוכנת המיוחדת, אייברי ריאן (זוכת האוסקר פטרישיה ארקט).

למה כן: כי אתם מכורים. השטיק המוכר והאהוב של סיום מעגלי לכל פרק, שבו הטובים מנצחים והרעים נשלחים אל מאחורי סורג ובריח, עושה לכם את זה. על הדרך תוכלו לראות גם כוכבים בסדר גודל של ארקט וג'יימס ואן דר ביק, מגחיכים את עצמם לדעת על המסך הקטן. זה בהחלט מבדר.

למה לא: כי מגיעה לכם טלוויזיה טובה הרבה יותר. כזאת שלא לוקחת את עצמה ברצינות תהומית, תוך כדי שהיא מציגה תסריטים מגוחכים ודמויות קלישאתיות (ההאקר השמן, הפושע לשעבר שמחפש גאולה, ודמות ראשית שנמצאת במרדף אינסופי אחרי חקירה שלא הושלמה מעולם). "CSI" לא מתיימרת לאתגר את הצופים שלה או להעניק להם ערך מוסף כלשהו, מלבד הקתרזיס של ההאפי אנד. בשביל זה כבר עדיף שידורים חוזרים של "מקגייוור".

The Jack and Triumph Show

מה: סיטקום כאילו-דור-ישן, כלומר עם פסקול צחוקים וסט מזויף במפגיע, בכיכובם של ג'ק מקברייר (קנת' מ"רוק 30") והכלב המעליב טריומף, דמות שהגה רוברט סמייגל בתוכנית הלילה של קונאן אובראיין שמהותה לעלוב בשנינות ובבוטות בכל אדם. ג'ק וטריומף נפגשו במסגרת קטע מצוין בתוכנית של קונאן ומשם זרמו לסדרה משלהם בערוץ אדולט סווים, שסיפור המסגרת שלה הוא שהשניים היו בעבר שחקנים בסיטקום מצליח על אודות ג'ק הילד התמים וכלבו הנאמן א-לה "לאסי", אלא שטריומף היווה עליו השפעה רעה מאין כמוה, ואחרי שנים של היעדרות הוא חוזר שוב להסב לו נזק.

למה כן: זה ממש מוצלח. מי שמכיר את פועלו רב השנים של טריומף יודע לצפות להומור גס, בוטה, שנון, לא מתנצל ובעיקר ממש מצחיק, וזה בדיוק מה שמקבלים כאן. השילוב עם התמימות של ג'ק חביב ועובד, והשימוש בפורמט של סיטקום שנראה כאילו שודר באייטיז לעומת הגסות של מה שקורה בפועל, יוצר דיסוננס שתורם לקומדיה.

למה לא: חלק מכוחו של טריומף לאורך כל השנים נבע מכך שהגיע במנות מדודות - רק פעם בכמה שבועות ובקטעים של כמה דקות. לא בטוח שהוא יכול להחזיק 23 דקות שבועיות. גם הפורמט הסיטקומי המיושן, דאחקה או לא, עלול להתיש.

The Last Man on Earth

מה: וויל פורטה ("SNL", "נברסקה") יצר, כותב ומככב בקומדיה המתרחשת ב-2021, אחרי שכל המין האנושי נכחד מלבדו, ככל שהוא יודע. לפני כן הוא היה איש משפחה ואדם רגיל ששנא את עבודתו בבנק, וכעת הוא מסתובב לבדו ונהנה מהחירויות העומדות לרשותו, ובמקביל מנסה להבין אם יש עוד מישהו מלבדו ששרד ויוכל לחבור אליו. אם זו תהיה בחורה - אפילו עדיף. יחד עם פורטה מפיקים את הסדרה פיל לורד וכריסטופר מילר, שידועים ביכולת שלהם לקחת קונספטים תמוהים ולהפוך אותם למעדנים ("סרט לגו", סרטי "רחוב ג'אמפ").

למה כן: זהו אחד הפורמטים המקוריים שנחזו על המסך, והביצוע שלו מצוין ולו מבחינה טכנית - העולם הפוסט אפוקליפטי נראה נהדר. הסדרה גם עושה עבודה טובה בלהמחיש הן את היתרונות בלהיות האדם האחרון עלי אדמות, הן בחסרונות הנוגעים ללב והן במספר הדרכים שבהן אפשר להתמודד עם התרחשות כזו.

למה לא: אולי זה היקום הריק שמקנה תחושה של חוסר, אבל כן, קשה להימנע מהתחושה שמשהו נעדר, שהפוטנציאל לא ממומש. אבל עיקר הטענה כלפי "האיש האחרון עלי אדמות" נובעת ממשהו שלדבר עליו יהיה ספוילר, אז נוותר.

Unbreakable Kimmy Schmidt

מה: הסיטקום החדש של טינה פיי בנטפליקס, יחד עם שותפה להפקת "רוק 30", רוברט קרלוק, ולפני המצלמה ג'יין קראקאוסקי, הלא היא ג'נה מארוני מאותו סיטקום עטור פרסים ושבחים. אלי קמפר ("המשרד") מככבת כאישה המחולצת מכת אפוקליפטית אחרי 15 שנה שהייתה בהם, משך רוב חייה הבוגרים למעשה, ומתחילה את חייה מחדש בניו יורק כשה תמים בעיר אדירה.

למה כן: מגע ידה של טינה פיי ניכר - "קימי שמידט" שנונה, חכמה, מהירה ועמוסה בדמויות אקסצנטריות. היא קצת כמו "רוק 30" לו הכוכב שלה היה קנת' פרסל המתמחה האופטימי, שוחר הטוב ופעור העיניים, ולא ליז למון הצינית.

למה לא: האקסצנטריות מייגעת מדי. "רוק 30" מיצתה את עצמה אחרי שתיים-שלוש עונות, והעובדה ש"קימי שמידט" נראית כשלוחה שלה לא מאוד עושה איתה חסד, כי במובנים רבים זה פשוט עוד מאותו דבר, לפחות על סמך שני הפרקים הראשונים.

American Crime

מה: ג'ון רידלי, שזכה באוסקר על התסריט שלו ל-"12 שנים של עבדות", מגיע לטלוויזיה עם יצירה חדשה שגם מתהדרת בקאסט מצוין. העלילה חגה סביב אירועי הירצחו של חייל לבן שלחם במלחמה, ועל פי עדות ראייה החשוד העיקרי במעשה הוא צעיר היספני. הסדרה מתארת את המשפט שאחרי הרצח, את תהליכיו ואת השפעתו על המעורבים, כשכל אותו הזמן רוחש המתח הבין-גזעי. את הורי הנרצח מגלמים פליסיטי הופמן ("עקרות בית נואשות") וטימותי האטון ("אנשים פשוטים", "בחורות יפות"), את אבי החשוד מגלם בניטו מרטינז ("המגן") וגם וו. ארל בראון ("דדווד") ופנלופי מילר ("דרכו של קרליטו") נמצאים כאן.

למה כן: היא עשויה היטב, לא מתחנפת, סומכת על האינטליגנציה של הצופים ובאופן כללי נראית כמו משהו שמנסה לתת פייט הגון לדרמות הכבלים האדג'יות. הליהוק מקיים את מה שהבטיח - המשחק של הנוכחים מעולה.

למה לא: היא קצת מאבדת גובה לאורך פרק הפתיחה שלה, לא מעט בגלל דמותה של פליסיטי הופמן, שאמנם מנומקת בסופו של דבר אבל עדיין לא מאוד מעוררת הזדהות. אבל הבעיה העיקרית של "American Crime", עם כל הכוונות והביצוע הטובים, היא שלא נראה כי היא מביאה משהו שלא ראינו לפני כן.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully