טעון קיפוח 31: הפספוס של קובי אוז

רוב בני האדם קיבלו מהקב"ה כישרון בולט אחד על מנת לממש את ייעודם בחיים. קובי אוז, בן מזל שכמותו, בורך בשניים כאלה: אחד בכתיבה ובהלחנה ושני בהחרבת השירים הטובים שהוא כותב ומלחין על ידי שירה מאונפפת, נטייה כרונית לדאחקאיזם ודבקות באותנטיות מלאכותית שקשה מאוד להבין אם היא בהפוך על הפוך או לא, אבל די ברור שמטרתה היא ללכוד, בו זמנית, את אוזניהם של פשוטי העם המזדהים ושל האליטות המתחכמות.

במקרה הזה – סינגל ראשון מתוך אלבום חדש – אוז עושה שימוש רק בכישרונו השני (הטקסט של אברהם חלפי והלחן של יצחק קלפטר), אבל העיבוד המאוד קובי אוזי (של קובי אוז) גורם לכך שדרושה אוזן רגישה במיוחד כדי לשים לב לזה – והתוצאה, למרבה הצער, היא היעדר בשורה, או, ליתר דיוק, פספוס.

במקום לרכוב שוב, בפעם הטריליון, על אותו הפוני, עם העי"ן המוגזמת והסלסולים המשתדלים, מוטב היה לו אוז היה מציג, סוף סוף, טוויסט בעלילה ולהמציא את עצמו מחדש. הוא קיבל כאן הזדמנות פז לעשות את זה - לחן של קלפטר – אבל בחר, באופן צפוי ביותר, להתחבר לשיר דווקא דרך מילותיו האמוניות של חלפי, בעלות המצלול והניגון המזרחי ("א?ך? מ?י א?ת??ה? מ?י? ו?מ?ה ד??מו?ת ג?ל?ג?ו?ל?יך?? / ו?מ?ה מ?ס?פ??ר?ם ב??א?ין-סו?ף ה?ר?ג?ע?ים? / ג??ל??ה ל?י פ??נ?ים, ל?ת?ו?ע?ה ב??מ??מ?ל?כ?ת ה?ע?צו?ב?ה/ מ?נ??י כ??ל ב??ח?י??ים") – מקום שאוז מתאמץ להרגיש בו כמו בבית.

לו רק הדרבוקה הפקיסטנית היתה מוחלפת במערכת תופים, העוד היה מומר בגיטרה חשמלית עם דיסטורשן (נאמר, זו של קלפטר) והצהלולים היו על מיוט, אפשר להניח שהשיר הזה היה הרבה יותר טוב. נכון, במקרה כזה הוא לא היה נכנס בשערי מדורנו המזרחי והחם, אבל בסדר, נחיה עם זה. אנחנו רגילים להיות מקופחים.

(שני כוכבים)

בעז שרעבי הוא לא רק מלחין מחונן, אלא גם מבצע מושלם שהקליט בשנת 1987 את הקאבר הטוב בתולדות המוזיקה הישראלית – גרסתו המצמררת ל"ברית עולם" של מתי כספי. הבעיה היא ש"ימים אחרים" (במקור של הראל סקעת) הוא לא "ברית עולם", אפילו לא קצת, ואפילו טרובדור מוכשר כמו שרעבי לא יכול לעשות ממנו "ברית עולם". לא, אי אפשר להאשים אותו. גם הודיני לא היה מצליח.

למעשה, קשה להבין מה בכלל גרם לשרעבי להגיע למסקנה שדרוש קאבר לשיר הזה (ואחר כך עוד לשלב אותו באלבומו החדש ולהוציאו כסינגל לרדיו). נכון, לעשות קאבר לשיר של הראל סקעת זה כבוד השמור לגדולים ביותר, אבל אולי, רק אולי, שרעבי בכל זאת היה יכול למצוא משהו שהולם יותר את מעמדו.

אופוריה קלה מורגשת בשורה השלישית של הפזמון בזכות סטייה מעניינת מהמבנה השבלוני של הלחן (עמית צח), אבל פרט לכך, שרעבי מאמץ פה את מיתרי קולו ומנפח את סרעפתו לשווא. המושג אובר-קווליפייד מרחף מעל התערבות הקיטשית הזאת של מלים ולחן שהותאמה במיוחד למידות של זמר צעיר וחתיך ששר לנערות, כך שמטבע הדברים, כשהיא עוברת מאחד כזה לאמן רציני כמו בעז שרעבי, היא הופכת מסתמית למביכה. לא נעים.

(כוכב אחד)

מישהו פה עשה טעות קשה. לפי מה שנטלי פרץ אומרת – ונטלי פרץ אף פעם לא אומרת סתם דברים, הכל אמת, בחיי המזוזה – הבחור המדובר, "מספר סיפורים, 'אני במילואים, כבר חודש לא יודע בילויים'", אבל זה לא יעזור לו, כי ציפור קטנה לחשה לפרץ באוזן סיפורים אחרים לגמרי: "חברות סיפרו לי שראו אותה איתך / מותק אני לא אהיה הפראיירית שלך".

לא הרבה ידוע על אותו בחור מעבר לעובדה שאין לו מילה, שהוא לא אמין ושכל היום הוא מבטיח הבטחות ומשקר, אבל גם לא צריך לדעת יותר מזה כדי להבין שיש לו פה עניין עם זמרת עצבנית עם פוני כמעט ישר שמתמחה בסגנון המפחיד ביותר שיש לז'אנר הים תיכוני להציע (דיכאון טורקי) ואף ביצעה לא מזמן דואט מבהיל ונחמד עם אלי לוזון, שסוקר במדור זה ממש.

השיר, כשלעצמו, לא רע בכלל: הטקסט של אופיר כהן שכונתי ועילג אבל בנוי נכון מבחינה מצלולית, הלחן (של פרץ בעצמה) קליט ומידבק, העיבוד משלב יפה בין עצבים לחאפלה והבגלמה של עומרי מזיג תופרת הכל בוירטואזיות נון-שלנטית. בכלל, אפשר להתחיל לסמן את נטלי פרץ. מיד אחרי שתטפל בהוא שאין לו מילה, היא תתפנה לפריצתה הגדולה. חכו-חכו. "כל הדאווין הזה (שלך) כבר לא עובד עלי", היא שרה, "לא הב.מ.וו שלך ולא הנופש בהוואי" – וכן, אפשר להאמין לזה. היא רצינית, הזמרת והמלחינה הזאת. רצינית לגמרי.

(שלושה כוכבים וחצי)

עשור חלף מאז שקרן פלס, מירי מסיקה ואיה כורם העלו את הארץ בלהבות ואגב כך הציתו בה טרנד של שירים עם שמות עבריים נפוצים של אנשים (איתי, שמעון, יונתן שפירא). הטרנד ההוא לא דעך לגמרי עם השנים – עובדה, לשיר הזה קוראים "מיכאלה" – אבל את מקומו בפסגת הפלייליסט של גלגלצ תופס לאחרונה טרנד חדש, מסקרן ומחכים לא פחות מקודמו: שירים ים תיכוניים עם שמות של כתובות בתל אביב.

זה התחיל, כזכור, ב"תל אביב" של עומר אדם ו"אריסה", המשיך בזום-אין אל "דרך השלום" של פאר טסי, ועכשיו, ב"מיכאלה" של רועי סנדלר – סינגל ראשון מתוך אלבומו השני – זה מגיע לרזולוציות מופרכות עד כדי "מיכאלה, שמעתי שאת גרה בגורדון 50, קרוב אליי". כן, בהחלט עושה רושם שמשהו בהגדרת המושג "טרנד מוזיקלי" לא מובן עד הסוף בין כתלי הז'אנר. נראה שסנדלר, לדוגמה, באמת סבור שמה שהולך היום הכי חזק במוזיקה זה כתובות בתל אביב.

האמת? אולי הוא צודק. כתובות, כבישים, דרכים, צמתים, מחלפים ומכמונות מהירות הם דברים שכל אחד ואחת מאיתנו יכולים להזדהות איתם. לכולם יש "ווייז".

(כוכב וחצי)