קל לשכוח את זה ממרומי שנת 2015 העתידנית, אבל עד לפני עשרים שנה רדיוהד הייתה להקה די
בסדר כזו. חלק שולי למדי מסצינה רותחת של רוק בריטי שנכנסה כולה תחת מטריית הבריטפופ. ב-1995 הלהקה ההרפתקנית מאוקספורד הייתה מוכרת בעיקר בזכות להיט אחד ענק שהיה יותר גראנג'י מאשר בריטפופי, מתוך אלבום שבכללותו בהחלט היה חלק מהז'אנר האנגלי, אבל רחוק מהעומדים בחודו.
ממרחק הזמן "Pablo Honey", האלבום הראשון של רדיוהד מ-1993, נשמע כמו תצוגת תכלית חביבה עם כמה שירים טובים, אבל סתמית ונכונה-לזמנה של עוד להקת להיט-אחד שתישכח במהרה. בישראל זכתה הלהקה להצלחה גדולה לפני שאר העולם בזכות יואב קוטנר, שהתאהב בהם וב-"Creep" והשמיע אותם ללא לאות בתוכניתו בגל"צ. בתמורה הם הגיעו לשלוש הופעות ברוקסן במרץ 1993, עלות כרטיס הייתה 65 ש"ח והגיטריסט ג'וני גרינווד פגש כאן בהזדמנות הזו את הישראלית שתהיה אשתו.
ואז, בדיוק היום לפני עשרים שנה, הגיע אלבומה השני של רדיוהד - "The Bends". לאורך שנים רבות הוא היה האלבום האהוב עלי שלהם. כן, "OK Computer" הוא יצירת מופת מרהיבה, פורצת דרך ושוברת לב. כן, "Kid A" ו-"In Rainbows" כוללים בהם כמות מעוררת השתאות של שירים יפהפיים, אבל עבורי "דה בנדס" היה הטוב מכל העולמות. הוא נראה כל כך הגיוני בדיסקוגרפיה של רדיוהד - חוליה חיונית בין חוסר הגיבוש והסאונד הבנאלי של אלבום הבכורה לבין המהודקות הנבואית של "אוקיי קומפיוטר", וזה בדיוק מה שאהבתי בו. "דה בנדס" היה צעד משמעותי ובוגר קדימה ביחס לאלבום שקדם לו, אבל גם לא התאפיין בניכור ובקור שעמדו בבסיס האלבום שאחריו, וכמוהו כולל שירים מדהימים.
לימים הבנתי שההפתעה תרמה רבות לכך שהאלבום עלה לדרגה כה גבוהה עבורי. הסנונית הראשונה מתוכו שהגיעה למחוזותינו הייתה "High and Dry", שבתחילת 1995 נטחן יפה ב-MTV - שיר סתמי ונחמד שבדיעבד התברר לי כי הוקלט במסגרת "פאבלו האני" אבל נשאר בחוץ כי נשמע ללהקה כמו שיר של רוד סטיוארט. גם ב-"דה בנדס" עצמו - שלושת השירים הראשונים נשמעים כמו המשך ישיר של האלבום הקודם, ועד סופו ניתקל מספר פעמים נוספות בפילרים ("Bones", "Sulk", "Black Star") שגורעים מאוד מכוחו של האלבום.
הבום מגיע רק בשיר הרביעי של "דה בנדס", שאף שימש כסינגל הבא מתוכו: "Fake Plastic Trees". שיר כל כך יפה ועל זמני - השפעה ישירה מג'ף באקלי והתקדים לפלאצטו בשירה של תום יורק - שלראשונה גרם לי לשים לב לכישרון הכתיבה שלו. סיפורים מדכדכים על חיים מזויפים, בהם המנתח הפלסטי לשעבר שהרים ידיים בפני הגרביטציה, עד היום אחת השורות האהובות עלי של רדיוהד, והקרשנדו שובר הלב: "היא נראית כמו הדבר האמיתי, הטעם שלה הוא כמו הדבר האמיתי, האהבה המזויפת שלי מפלסטיק".
וזה העניין, יש באלבום הזה שירים איקוניים, יפהפיים, מהאהובים עלי אי פעם שלהם ובכלל, ההמנון העצום "Just" מצד אחד, עם הקליפ שגרם למיליונים לתהות מה לעזאזל אומר האיש ששוכב על המדרכה, ומנגד שוברי הלב "Bullet Proof...I Wish I Was" ו-"Street Spirit". גם אם מדובר בשירים שהשלכתי מהם בטעות על טיבו על האלבום כולו, "The Bends" לנצח יישאר עדות ראשונה ומהממת לכישרון היוצא מן הכלל של רדיוהד, והשורה החותמת אותו מאזנת את הדכדוך והפיכחון שקודמות לה: השקיעו את נשמתכם באהבה.
חוסר אלסטיות
תחת ההגדרה הרחבה של בריטפופ נכנסו לא מעט דברים שלא באמת היו דומים מוזיקלית. אין באמת קשר בין בלר לבין אואזיס או סוויד או רדיוהד, אבל כולם פעלו במקביל באותה סצינה בריטית והיו משקל נגד ממשי, אדיר ופעמים רבות פטריוטי לגראנג' שהגיע מעבר לאוקיינוס. היו כל כך הרבה להקות שקמו ונעלמו במהירות במסגרת הסצינה הזו, כאלה שתרמו שיר אחד לפנתיאון והסתפקו בכך. יום אחרי שרדיוהד הוכיחה שהיא הרבה מעבר לכך, מחר לפני עשרים שנה, יצא אלבום הבכורה של להקה שתמיד התחככה בגדולות אבל נשארה לבסוף בשוליים - אלסטיקה.
האלבום הראשון שלה, שנשא את שמה, די מזכיר את "פאבלו האני". בזמן אמת הוא היה הצלחה גדולה - אלבום הבכורה הנמכר ביותר, ביקורות אוהדות, מועמדות לפרס המרקורי ואפילו הצלחה יפה בארה"ב. אולי יותר מכל זו המחשה לבאזז הבלתי פוסק שהבריטפופ נשא איתו ב-1995. "אלסטיקה" של אלסטיקה חמוד אבל נשמע כמו יותר מדי דברים אחרים בז'אנר (כולל גניבות מפורשות מקלאסיקות רוק), ובסופו של דבר השאיר מאחוריו שיר אדיר ועוד כמה שלא אעביר ערוץ אם איתקל בהם במקרה במסגרת מצעד להיטי הבריטפופ הגדולים.
הלהקה של ג'סטין פרישמן, הסולנית שנראתה כהתגלמות הקוליות, הייתה כמו אחות חורגת ופחות כשרונית של בלר, והעובדה שפרישמן הייתה בשעתו בת הזוג של דיימון אלברן ודאי לא עזרה לנער את התחושה הזו. לפני כן היא הייתה זוגתו של ברט אנדרסון מסווייד ואחת ממקימי הלהקה לפני שפרצה. הטענות אז גרסו שעזיבתה של פרישמן הגיעה על רקע העובדה שהשירים שתרמה ללהקה נדחו על ידי יתר החברים - היא לקחה את השירים שלה, חברה לאחרים והקימה לה להקה משלה. בזמן שסווייד הפכה להיות אחת הלהקות החשובות של הז'אנר ושל הניינטיז, אלסטיקה - שבהמשך העשור התבחבשה עם סמים עד שהוציאה בשנת 2000 אלבום שני ואחריו התפרקה - הפכה לימים להערת שוליים עם שיר גדול אחד.