לא רק אצל הכתבים הפוליטיים מורגשת נפילת מתח. גם עולם הקולנוע מדשדש כעת באזור דמדומים: הגארבג' טיים שבין סוף תקופת האוסקרים לפסטיבל קאן ולעונת סרטי הקיץ. בזמן הזה, כמעט ולא קורה שום דבר מעניין בתעשייה, ובכל זאת השבוע הצליח סיפור אחד להפר את השלווה.
זה הסיפור של "משהו עוקב אחריי", סרט האימה שכתב וביים דיוויד רוברט מיטשל, העוסק בחבורת נערים המגלים כי בכל פעם שיקיימו יחסי מין, תרדוף אותם ישות מסתורית. אין בו אפקטים וכוכבים, והוא אינו עיבוד לשובר קופות מן העבר או לחוברת קומיקס, ובכל זאת הצליח הזוועתון לתפוס כותרות.
קודם כל, זה קרה בגלל הישגיו הכלכליים. כמו כל מוצר דל תקציב בימינו, "משהו עוקב אחריי" היה אמור להתנהל לפי המודל המקובל כרגע: בתחילה, לקבל הפצה קולנועית אקסקלוסיבית בניו יורק ובלוס אנג'לס, לא כדי להרוויח כסף אלא בעיקר כדי לעורר דיבור, ושבוע-שבועיים אחר כך כבר להיות זמין ב-VOD בכל פינה בארצות הברית, ושם לגרוף את ההכנסות האמיתיות מכל שוחרי הסרטים שכבר לא יוצאים מהבית אלא אם זה בשביל "הנוקמים 2".
מאות סרטים כבר פעלו לפי השיטה הזו בשנה האחרונה כך שלא היתה סיבה לחשוב כי "משהו עוקב אחריי" יתנהג אחרת, אלא שאז התברר כי הצופים נוהרים לראותו בכמויות שהיו גורמות לנתניהו לקיים מסיבת עיתונאים מיוחדת. כתוצאה מכך, החליטו מפיציו לעכב את הגעתו לפורמט ביתי, ובמקום זאת להפיצו בעוד יותר מאלף אולמות.
אסור כמובן להיחפז להסיק מכך מסקנות מרחיקות לכת, אך אי אפשר שלא לציין כי הצלחת "משהו עוקב אחריי" מוכיחה כמה דברים: הקולנוע לא מת, להיטי אינדי עדיין קיימים וכך גם המודל הישן והטוב, לפיו סרט קודם כל מבלה באולמות זמן מה ורק אז מגיע לפורמט ביתי. סביר להניח כי לא רחוק היום בו כמעט הכל יעלה בו זמנית במסך הגדול וב-VOD, אבל זה לא יקרה כל כך מהר.
כך או כך, "משהו עוקב אחריי" היה לשיחת היום לא רק בגלל עניינים מסחריים אלא גם מסיבות אמנותיות טהורות. עוד מהקרנתו בפסטיבל קאן האחרון, שם הזדמן גם לי לצפות בו, זכה הסרט לאהבת המבקרים. לאחר הפצתו המסחרית בקולנועי ארצות הברית, ההתלהבות סביבו רק גדלה. במקרים היותר מאופקים, כלי התקשורת פרסמו כתבות שתהו אם ייתכן כי הוא סרט האימה הטוב של השנים האחרונות, אולי אפילו של העשור האחרון. בכמה מקרים אחרים, המבקרים לא היססו לקום ולהכריז שהוא אכן כזה, בלי לפתוח את הדיון.
האם, כפי שקורה לעתים קרובות, מדובר במהומה רבה על לא דבר? ממש לא. "משהו עוקב אחריי" הרוויח ביושר את הסופרלטיבים. הוא קלאסיקה. מדברים עליו כל כך הרבה כי יש על מה לדבר. חובבי משלים יכולים לראות בו אלגוריה לאיידס, או למשבר הכלכלי בארצות הברית; שוחרי הז'אנר, מצדם, ייהנו מהדיאלוג בינו לסרטי האימה של שנות השמונים, למשל "סיוט ברחוב אלם"; חובבי המוזיקה יתענגו על הפסקול של האמן האלקטרוני Disasterpeace, שמתכתב גם הוא באופן חכם, מרגש ואפקטיבי עם זוועתוני האייטיז; הצופים שטופי ההרמונים ישאבו נחת מן האטרקטיביות של שחקניו, ובראשם הכוכבת מייקה מונרו, ומן הסקס-אפיל והחושניות שלו.
אך מעל הכל, המעלה העיקרית של "משהו עוקב אחריי" בסיסית בהרבה, אם כי נדירה בימינו: הוא פשוט מפחיד. בניגוד להרבה זוועתונים מן השנים האחרונות, אין בו אירוניה, מודעות עצמית, הפוך על הפוך או כל דבר בסגנון. הבמאי מציג כאן יצירה חמורת סבר שלא באה לצחוק על או עם הצופים, אלא לגרום להם לחוש מתח, מורא ואי-נוחות. היא עומדת בכל המטרות הללו ולכן זהו אכן אחד מן התוצרים הקולנועיים העכשוויים היחידים שבאמת ראויים להגדרה סרט אימה.
כל זה לא סייע ל"משהו עוקב אחריי" ליהנות מהפצה מסחרית בישראל, אף שעשרות סרטים נחותים בהרבה כן קיבלו כזו השנה. לכן התעכבות הפצתו ב-VOD היא בשורה רעה למי שמחכה לו בארץ, שכן פירושה כי גם פה נצטרך להמתין עוד קצת עד הגעתו לפורמט ביתי. מי שפספסו אותו בעת הקרנתו היחידה כאן, במסגרת פסטיבל חיפה האחרון, ימשיכו להמתין בסבלנות. בינתיים, הם יוכלו להקשיב לפסקול, שקיים במלואו ביוטיוב, וההאזנה לו אפקטיבית ומצמררת גם במנותק מן החוויה הקולנועית.