לפני קצת פחות משנתיים, הדהים הבמאי ארי אסטר את עולם הקולנוע האמריקאי עם "תורשתי", סרטו העלילתי הארוך הראשון, ואחד מסרטי האימה המוערכים של השנים האחרונות. למרות ההערכה העצומה כלפיו, בארץ הוא לא הופץ, ואפשר היה לראותו כאן רק בפסטיבל חיפה ולאחר מכן בפסטיבל אוטופיה, ואז בהקרנה טלוויזיונית בערוצי הסרטים המצוינים של yes. חבל שכך, שכן הקולנוען הציג בו תנופה קולנועית ודימויים חזותיים מרשימים שראויים למסך הגדול.
בקיץ האחרון, יצא אסטר לשחזר את ההצלחה עם "מידסומר", ולמרות החשש מתסמונת הסרט השני, גם התוצר החדש פרי עטו זכה לציון כמעט מושלם ברוטן טומטוז. הפעם, אפילו המפיצים בישראל התרשמו, כך שאפשר יהיה ליהנות ממנו כמו שצריך אצלנו. עם זאת, מדובר בהפצה מצומצמת ביותר: בשלב הנוכחי, הוא יוקרן אחת לשבוע בלבד, אבל כמובן שזה עדיף מכלום.
בדומה ל"תורשתי", גם "מידסומר" עוסק בטרגדיות משפחתיות, בשלבי האבל השונים ובניסיון להתמודד עם טראומות שאי אפשר להכיל. בדומה לו, גם הוא מציג דימויים גרפיים מזוויעים ומזעזעים, וחשוב מכל, גם כאן התסריט בונה סיפור מורכב ומפותל ועולמות עשירים ועמוסי פרטים, המתגלים בסופו של דבר כלא יותר מאלגוריה לתהליכים נפשיים.
הפעם, כמשתמע משם הסרט, כל זה קורה בקיץ. הגיבורה היא תלמידת קולג', המפתחת תלות לא בריאה בחבר האפס שלה, אצלו היא מחפשת משענת כדי להתמודד עם האסון שאחותה חולת הנפש המיטה על משפחתה. הוא מנסה לחמוק ממנה ולנסוע בלעדיה לשוודיה במהלך חופשת הסמסטר, יחד עם חברו לספסל הלימודים, בן המקום המזמין אותו להתרשם מנופי ילדותו. היא לא מבינה את הרמז, ומתעקשת לתחזק את הקשר הרעיל ולנסוע יחד, וכך אכן קורה.
השניים, בצירוף החבר השוודי ועוד שני חברים אמריקאים, נוסעים אם כך לטיול שעל פניו נשמע חלומי - אך כמובן שמתגלה כסיוט. הם לא קופצים לסניף של איקאה ולמוזיאון אבבא, אלא מגיעים לעיירה מרוחקת ומסתורית ולקהילה הקטנה והמסוגרת שפועלת בשטחה, ומקיימת בה שורה ארוכה של ריטואלים ביזאריים. אלה גורמים ל"מידסומר" להיראות כמו תשובת המילניאלס ל"איש הקש", קלאסיקת האימה הפולקלוריסטית משנות השבעים, שכאן מתקבלת המחשה נוספת להיותה אחד הסרטים הבריטים הכי משפיעים בימינו.
אם מחפשים עוד הגדרות ל"מידסומר", הרי שנהוג לקטלג אותו תחת ז'אנר האימה, אך למעשה זה לא כל כך נכון. קודם כל, ודאי שלא מדובר בזוועתון מן הסוג שהורגלנו אליו בשנים האחרונות - יש בו כמה קטעים מעוררי פלצות, אך הוא אף פעם לא מנסה להדביק את הקהל למושב או להקפיץ אותו.
ב"מידסומר" אין הפחדות או הבהלות, אלא תיאור של תודעה נפשית חולנית ומעורערת, מה שהופך אותו לדרמה פסיכולוגית יותר מאשר סרט אימה, בטח במובן המקובל כיום. הסרט מתאר כיצד החולי מתקיים מתחת לפני השטח ואז מתפרץ, ועושה זאת באורך רוח שגם כן אינו שגרתי לזוועתונים בני ימינו: התוצאה נמשכת לא פחות מ-140 דקות, ומתנהלת בקצב נינוח שלוקח את הזמן וזורע אט-אט את פרחי הרוע, בלי גופות שקופצות מארונות, שדים שצועקים "בו" ודמויות שחובטות פטישים בראשם של הצופים.
נוסף לכך, יותר מאשר מפחיד, "מידסומר" מצחיק. יש בו גרוטסקיות בוטה ומכוונת, ובשעה שסרטים אחרים מסוגו מתחילים בנימה קלילה ומבודחת יותר ולאט-לאט נהיים יותר ויותר רציניים, כאן קורה ההפך, ודווקא סצינות הסיום הן המבודחות והמשעשעות ביותר. צפיתי בסרט פעמיים, פעם בפולין ופעם בפסטיבל הקולנוע ירושלים, בו התקיימה הקרנת הבכורה המקומית שלו, ובשני המקרים האולם היה מלא, והתפקע מצחוק ברגעי מפתח - לא בגלל שהיו מגוחכים ונלעגים, אלא כיוון שהסטר מספיק חכם כדי לצבוע את הזוועות המתרחשת בהם בהומור ואירוניה.
במידה רבה, "מידסומר" הוא גם מלודרמה משפחתית וקומדיה רומנטית, ולמעשה אפשר היה לקרוא לו "איך להיפטר מבחור בהרבה פחות מעשרה ימים". ככל שהעלילה הולכת ומתפתחת, כך מתגלה עד כמה בן הזוג של הגיבורה אינו אלא דושבאג רציני. בתחילה היא מתקשה להשתחרר ממנו, אך החוויה השוודית מאפשרת לה לעבור תהליך של העצמה פנימית וחיצונית, ומתירה אותה מכל הכבלים שקשרו אותה קודם לכן. כל זה הופך את התוצאה ליצירה על פרידה, כואבת ומשחררת במיוחד.
אף ש"מידסומר" עתיר פיתולים עלילתיים ושוררת בו אווירת מסתורין, בסופו של דבר הפואנטה ברורה: זהו משל על בחורה שמוצאת היגיון בשיגעון, ובהרבה שאר רוח, הוזה לעצמה סיפור כדי להתמודד עם כל מה שאיבדה שלא בשליטתה, להפוך אדונית לגורלה ולהתחיל מחדש. את הרעיון המושחז והקוהרנטי מצליח אסטר להביא לידי ביטוי בצורה מרהיבה, שמנצלת היטב את המסך הגדול ואת שלל אמצעי המבע הקולנועיים. העמדת המצלמה והתנועות שלה, העריכה, השימוש במוזיקה וכיוצא בכך - הכל כאן למופת.
אף שהקהילה השוודית המתוארת כאן בדיונית (יש לקוות), אסטר גורם לה להיראות אמיתית לחלוטין. הוא מתבסס על שלל השראות ומקורות כדי לבנות עולם צבעוני, עשיר ושלם - עם שפה ודת משלו. מאז "קוקו", לא ראינו סרט שבנה יקום קולנועי כה ייחודי, מדוקדק ומורכב.
מעלה אחרונה וחשובה היא תצוגת המשחק בתפקיד הראשי של פלורנס פיו. השחקנית המשגשגת פרצה ב"ליידי מקבת", להיט פסטיבלים מופתי שלא זכה לתהודה מספקת לפני שנתיים, וכיכבה גם במיני-סדרה "המתופפת קטנה". כאן היא מספקת הופעה מאופקת אך מלאת הבעה, נטולת מניירות ורבת עוצמה, המציבה אותה יחד עם ונסה קירבי וקלייר פוי בחוד החנית של הדור הצעיר של עולם המשחק הבריטי.
יש ב"מידסומר" גם חסרונות - אנו פוגשים כאן המון דמויות משנה, ולא כל מי שמגלם אותן שומר על תצוגת משחק אחידה ברמתה. נוסף לכך, נודף ממנו ניחוח של שנאת זרים. לו גיבוריו האמריקאים היו עוברים את החוויות הללו בכפר אפריקאי או באמריקה הלטינית, הביקורת היתה מזדעקת ומוחה על הגזענות. רק כיוון שאת המעשים מעוללים שוודים לבנים ופריבילגיים, זה עובר בשלום.
תחת זאת, התקשורת האמריקאית גומרת את ההלל על "מידסומר", וכרגיל בימינו, מגזימה במקצת. לא מגיע לו את הציון מאה, אך למרות ההסתייגות, בהחלט מדובר בסרט מטורף, מצחיק, עמוק, חכם ולא משעמם לרגע. לרוב, סרטים שבונים לאורכם הרים וגבעות, מסתיימים באנטי-קליימקס, אך כאן הסיום הוא החלק המוצלח ביותר, ומותיר את הקהל עם התחושה שעברו חוויה.
לכן, בהחלט כדאי לנסות לתפוס את "מידסומר" בהקרנותיו המיוחדות - ההקרנה הראשונה כבר סולד-אאוט ומסתמן שגם השנייה תהיה כזו, אז אולי עוד יהיה לנו כאן פולחן קטן, שיישאר בסביבה לאורך זמן. מה שכן, לאור הדרך בה הוא עוסק בזוגיות, מדובר בסרט הדייטים הכי גרוע בסביבה. לכו לבד, אם אתם רוצים להישאר ביחד.