דב מצב רוח טוב: "הדב פדינגטון" הוא הסרט הכי מתוק בסביבה

למרות כמה מהלכים תסריטאיים שסוטים מהמקור באופן שגרתי ובנאלי, העיבוד הקולנועי הראשון להרפתקאותיו של הדב פדינגטון מתגלה כמקסים ואף נושא מסר חברתי

  • הדב פדינגטון
צילום מסך
לא רק שהתוצאה עומדת בכמה רמות מעל התוצרים שהקולנוע המסחרי בדרך כלל מציע בימינו למשפחות בעונת החגים, אלא שהיא מצוינת בכל קנה מידה ומענגת לכל גיל

קשה למצוא בספרות הילדים הקלאסית גיבורים שטרם נשחקו עד דק בקולנוע. פדינגטון הוא דוגמה לעוף נדיר כזה – הספר הראשון והמופתי שכתב מייקל בונד על הדב המדבר יצא לראשונה כבר ב-1958, אבל מסיבות שונות ומשונות מעולם לא זכה לעיבוד קולנועי. היו לא מעט גרסאות טלוויזיוניות, אבל הסרט נעשה רק השנה, בהפקה שמשלבת בין שחקנים בשר ודם ודמויות יצירות מחשב, ועלה עתה בישראל לאחר שכבר הופץ באנגליה וריסק שם קופות.

למפיקים ולבמאי פול קינג, אם כך, היה ביד דבש טהור, מהסוג שדובים אוהבים: חומר גלם שהוא לא רק מצוין, אלא גם טרי, נטול מטענים של עשרות סרטים שאי אפשר שלא לבחון אותו ביחס אליהם. "סינדרלה", להיט נוסף לכל המשפחה שיצא כאן לכבוד החגים, נאלץ להתמודד עם השוואות בלתי נמנעות ולא בהכרח מחמיאות לשלל העיבודים הקודמים לאגדה. ל"פדינגטון" לא היתה את הבעיה הזו, והיה באפשרותו לתאר כיצד התגלגל הדב מפרו אל לונדון, נלקח תחת חסותה של משפחה מקומית ונקלע עמה להרפתקאות, כאילו שאיש מעולם לא סיפר את הסיפור הזה.

בהתחשב בפוטנציאל, לא פלא ש"פדינגטון" אכן מתגלה כסרט מרענן ומשובח. ההפתעה היא רק עד כמה הוא מוצלח – לא רק שהתוצאה עומדת בכמה רמות מעל התוצרים שהקולנוע המסחרי בדרך כלל מציע בימינו למשפחות בעונת החגים, אלא שהיא מצוינת בכל קנה מידה ומענגת לכל גיל. טוב אם כך שמפיציו מקרינים אותו כאן הן בגרסה מדובבת, בה מיכאל אלוני מדבר בקולו של הדב, והן בגרסה המקורית, בה בן ווישו עושה זאת.

כך, מי שיצפה בסרט בשפתו המקורית יוכל להתענג על הדקויות בתסריט הממזרי שכתב קינג – מופת של שנינות בריטית, שמצליחה להביא אל הבד את כל החן האקסצנטרי שהיה בספרים המקוריים.

לקפוץ על המסך ולחבק אותו. מתוך "הדב פדינגטון" (צילומים: יח"צ)
כה מקסים הדב בעיבוד הקולנועי הזה, עד שמתחשק לנו לאמץ אותו בעצמנו, או לכל הפחות לזנק לתוך המסך ולהעניק לו חיבוק רחב

מעבר לאיכויות הטקסטואליות, יש ל"פדינגטון" גם מעלות חזותיות. בראש ובראשונה, הוא מיטיב להעניק חיים קולנועיים לדב התמים, הגרגרן והצנוע, שכל רצונו הוא רק לאכול כמה שיותר מרמלדה.

בגרסאות הטלוויזיוניות, האנימציה היתה לעתים סתמית ולפעמים תמוהה ואף קריפית. באף אחת מהן, פדינגטון לא שימר את הקסם שהיה לו בספרים. כאן, לעומת זאת, השילוב בין עבודת המחשב ומלאכת הדיבוב יוצר דמות מופלאה, שמיישרת קו עם אלף והקונג-פו פנדה ברשימת הגיבורים הבדיוניים החמודים אי פעם. כה מקסים הדב בעיבוד הקולנועי הזה, עד שמתחשק לנו לאמץ אותו בעצמנו, או לכל הפחות לזנק לתוך המסך ולהעניק לו חיבוק רחב.

הישג ויזואלי נוסף הוא תיאור זירת ההתרחשות. גם מי שהם ממילא אנגלופילים מושבעים יתאהבו עוד יותר בלונדון בעקבות איך שהיא מוצגת כאן: "פדינגטון" המלוטש, החגיגי והקסום גורם לה להיראות כאילו יצאה מסיפור אגדה. עם זאת, הוא לא מתנתק מן המציאות. כבר בגרסה הספרותית, מעלליו של הדב הפרואני שאומץ בידי משפחה אנגלית לבנה נועדו לשמש משל על קבלת האחר ולהעביר מסר בעד ההגירה. האלגוריה הזו כמובן רלוונטית היום עוד יותר מאשר בשנות החמישים, והסרט מחדד ומדגיש אותה, בעיקר ברגעי השיא שלו.

סרט ילדים תמים? אלגוריה למען זכויות המהגרים! מתוך "הדב פדינגטון"
בספרים, אף פעם לא היתה פסיכולוגיה בגרוש. כאן, כמיטב המסורת של הקולנוע המסחרי, יש גם יש

אך גם אם הסרט בסך הכל מבין את רוח המקור ומכבד אותה, חסידי הספרים לא יכולים להתעלם מכמה חירויות אמנותיות שלקח לעצמו.

קודם כל, אחד הדברים היפים בהרפתקאותיו של פדינגטון תמיד היה האיפוק: לדב לא היו כוחות מיוחדים, וגם הצרות שלו לא היו מיוחדות. לכל היותר, הוא הסתבך בגלל שמרח ריבה במקום הלא נכון וכיוצא בכך. לכן גם היה כל כך קל להזדהות איתו ועם מעלליו. אך בסרט, היוצרים לא הסתפקו בקטנות, ובנו את העלילה סביב סיפור מסגרת שאין לו זכר במקור: מתברר כי מרשעת חובבת פחלוצים (ניקול קידמן), שתמיד חשקה לשים את ידיה על הגיבור, רודפת אחריו ברחבי העיר הגדולה, והוא נעזר במשפחתו המאמצת ובעוד חברים שפגש בדרך כדי לחמוק ממנה ולא להפוך לפוחלץ.

שינוי נוסף: בספרים אף פעם לא היתה פסיכולוגיה בגרוש. כאן, כמיטב המסורת של הקולנוע המסחרי, דמות האב מיוצגת כמהוססת, והיא נזדקקת להרפתקאות המשותפות עם הדב כדי לבנות מחדש את גבריותו ואת סמכותו.

כה מיותרת. ניקול קידמן ב"הדב פדינגטון"

הבעיה היא לא עם עצם השינויים לעומת הספר: צריך להיות תמים כמו דב שרק הגיע מפרו כדי לצפות שעיבוד קולנועי יהיה זהה במאת האחוזים למה שהוא מבוסס עליו. ברור שכדי להחזיק סיפור של כמעט שעה וחצי וכדי להגיע לקהל רחב שלא בהכרח מכיר את המותג צריך לסטות מהגבולות של המקור. הטרוניה היא רק על כך שנבחרו מהלכים תסריטאיים כל כך שגרתיים ומוכרים לעייפה. כתוצאה מכך, האב ובעיקר המרשעת נראים כאילו הם שייכים בכלל לסרט אחר – או נכון יותר לומר, למאות סרטי ילדים אחרים שבהם כבר ראינו דמויות שכמותן.

כשהם לא על המסך, התוצאה מושלמת. כשהם כן, היא מאבדת גובה, ועדיין אין בכך כדי לבטל את ערכו של "פדינגטון". זה סרט מתוק כמו המרמלדה האהובה על גיבורו, ובתומו נותר רק ללקק את האצבעות ולבקש עוד. דרך ארוכה עשה הדב מפרו לאנגליה ודרך ארוכה עשו קורותיו מן המדף אל הבד. היה שווה לחכות.

ומה אתם חשבתם על "הדב פדינגטון"? ספרו לנו בתגובות ובפייסבוק

עוד באותו נושא

עיניים גדולות 21: למה הדוב פדינגטון הוא הדוב הכי מדהים בעולם?

לכתבה המלאה

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully