טוב, אבל לא מצוין: אריק קלפטון הוא לא מה שעושים ממנו

הנה עובדה שקשה עד בלתי אפשרי להתווכח עמה: אריק קלפטון הוא גיטריסט גדול. אחרי יותר מ-50 שנות פריטה, הוא הרוויח ביושר את מקומו בצמרת רוב הדירוגים הנחשבים של הגיטריסטים הבכירים בהיסטוריה. השליטה שלו במיתרים פנומנלית, ואבני הדרך המוזיקליות שחצב וסיתת בעצמו הותירו חותם שרק מעטים מאוד יכולים להתהדר בו.

ואחרי שאמרנו את כל זה, אפשר לפנות מקום להכרזה נוספת: אריק קלפטון הוא חתיכת צנון. אין הכוונה לאופיו הפלגמטי, כפי שהוא משתקף בראיונותיו ובהתנהגותו הבימתית, וגם לא לשחצנות המקצועית שמנשבת ממנו מתחילת דרכו. זו הנגינה עצמה, שלרוב מתאפיינת במוג'ו נרפה כשל פקיד שומה שבוע לפני הפנסיה.

על ההשוואה לג'ימי הנדריקס אפשר לדלג. לא בכדי כשנוצרה ההזדמנות ההיסטורית לחזות בשניים ראש בראש – מיהר קלפטון לנתק את הגיטרה מהמגבר ולהימלט מהבמה לפני שהגיע תורו להראות מה הוא יודע. אלא שגם כשמעמידים אותו מול גיטריסטים אחרים מהליגה הבינלאומית מתגלה קלפטון בחיוורונו הבריטי האנמי.

לקית' ריצ'רדס מהסטונס, למשל, מעולם לא היתה את זריזות האצבעות המרשימה של קלפטון. למעשה, כל גיטריסט בינוני יצליח לחקות את מהלכיו הידועים של ריצ'רדס באופן סביר. אבל ריצ'רדס יודע לקחת שלושה צלילים, לצקת בהם אש, ולהפוך אותם למשפטי גיטרה אלמותיים שייגרמו לפופיק של כל אחד להמריא ולידיים לפרוץ במפגן אייר גיטאר בלתי נשלט.

ג'ימי פייג', צ'אק ברי, דוויין אולמן או פיט טאונסנד (כולם, לצד קלפטון, בצמרת רשימת הגיטריסטים הגדולים בכל הזמנים של "רולינג סטון" ובדירוגים דומים) ידעו לרתום את כישוריהם הטכניים כנגנים לאמירה אישית-אמנותית פורצת גבולות שיוצאת מאזור החלציים. קלפטון – בקריירת הסולו, אך גם בימיו ב-Cream או בבלוזברייקרס - מחבר את הסטראט שלו בעיקר לראש.

כמו צייר רפרודוקציות מיומן להפליא הוא יודע להניח את כל הצלילים במקום, אבל במקרים מעטים מדי מצליח לייצר אמנות אמיתית. בדרך כלל יעדיף להיצמד למהלך הבית או הפזמון, לא ייצא משליטה, לא ישפוך קרביים. כיפוף המיתרים במורד צוואר הגיטרה תוך משיכת הצליל ומעבר מהיר למרכז הצוואר יגיעו בשלב מסוים בכל סולו מאולתר או מחושב.

מתבגרים רבים חווים שלב שבו הם חולמים להפוך לגיבורי גיטרה הקורעים את המיתרים מול קהל משולהב. לכל אחד מענקי הגיטריסטים הידועים יש ארסנל מכובד של מהלכים קלאסיים שמסוגלים לתדלק את הפנטזיה הזו. אם להיות כנים, תרומתו של קלפטון לפנתיאון הזה עשויה להסתכם בצלילי הפתיחה של "ליילה" או "קוקאין". זוהי טביעת אצבע קטנה מדי, לא מלהיבה מספיק, שהולמת יותר פקיד גיטרה מאשר אחד מגדולי הדור.