מראה ניו יורקית: יומן המסע של יעל דקלבאום בארה"ב, חלק שני ואחרון

וויליאמסבורג, הפלורנטין של ניו יורק, אני אחרי פגישה עם תמר גלזרמן, במאית ישראלית נהדרת שחיה בניו יורק כבר ארבע שנים. התעוררתי הבוקר עם הרעיון לצלם קליפ בניו יורק, אז סימסתי לכמה חברות שחיברו אותי לתמר, והיא זרמה איתי בספונטניות. התוצאה: ביום שני, יום לפני שאני טסה בחזרה לארץ אנחנו מצלמות. ככה זה להיות ישראלי מחוץ לישראל, אנחנו דבקים זה בזה ברחבי הגלובוס, מסיני ועד אוסטרליה, ועושים ביחד קצת בית בגולה.

הקור של ניו יורק כבר פחות מבהיל אותי ואני מרגישה יותר מחוסנת בפניו. העיר הפכה בעיניי פחות תוקפנית ויותר מחייכת. אולי כי אני מחייכת מבפנים. חברה טובה אמרה לי שניו יורק היא כמו מראה גדולה ועוצמתית שתשקף לך תמיד את מצבך הפנימי.

היום הסאבוויי הפך שוב למקום ורוד כאשר איש איטלקי רחב מימדים עם מבטא כבד סטייל סופרנוס עזר לי לנווט את הדרך, וגם פתח איתי בשיחה. הוא שאל מאיפה אני, כשאמרתי לו שאני מישראל, היה לו חשוב לבדוק אם אני אוהבת את ביבי נתניהו וליידע אותי כמה שלדעתו אנחנו צריכים לתת לפלסטינים מדינה משלהם. דבר שקורה לי לא מעט, שאנשים מתייחסים אליי כאילו יש לי איזושהי שליטה על מה שקורה פה. הסברתי לו שידיי די קשורות בנושא ושמעולם לא בחרתי בביבי. הוא שאל אותי אם אני אוהבת את אובמה. אמרתי לו שמעולם לא פגשתי אותו באופן אישי אז אני לא ממש יודעת. והוספתי שאני מנסה להתמקד בדברים שיש לי באמת את הכוח לשנות כמו עולמי הפנימי והיחסים שלי עם אנשים שקרובים אליי. בסוף הגענו להסכמה שפוליטיקאים הם טיפוסים מפוקפקים שאי אפשר באמת לסמוך עליהם ואז דיברנו על מוזיקה. סיפרתי לו שאני מופיעה מחר בפילדלפיה והוא כתב את השם שלי כדי לחפש אותי ביוטיוב, משעשע אותי לדמיין אותו בבית שלו בפרברים של קווינס עם גופיה לבנה מאזין ל"שמחה ועצב". הוא היה איש טוב ונהניתי לדבר איתו.

כשהוואן נכנס לרחובות פילדלפיה אני מתרגשת בעודי נזכרת בשיר של ברוס ספרינגסטין, שממש הביא לי את פילדלפיה אל תוך הלב. ההופעה שם היתה נעימה וקסומה, אבל הרבה יותר חשוב לי להאריך במילים ולספר על המפגש המרגש שהיה לי בלילה שלאחר מכן עם ליווינגסטון טיילור, אחיו הצעיר והמוכשר לא פחות של ג'יימס טיילור האגדי.

קרה לי בחיי שחיממתי אמנים גדולים וידועים, אבל מעולם לא קרה שמישהו מהם הפך תוך חמש דקות למורה דרך עבורי או שהזמין אותי לאכול איתו ולחלוק את החדר שלו בבקסטייג'. ליווינגסטון לחץ את ידי ברגע שהגעתי לאולם ההופעות בשירלי מסצ'וסטס, הקשיב לי כשעשיתי סאונד צ'ק ואפילו עלה לבמה לתת לי את הקפו שלו כשהתחלתי את ההופעה וגיליתי ששכחתי להביא את שלי. האיש בן שישים פלוס, סופר אינטליגנט ובנה לעצמו קהל נאמן בשנים רבות של עבודה קשה. הנוכחות שלו היתה מלאת הדר, אותנטית, מבריקה ומאירת פנים, ותוך כדי שיחה איתו קלטתי שאני פוגשת אמן גדול.

אגלה לכם משהו אחד מהדברים שהוא אמר לי, ואת השאר אני שומרת לתלמידיי: "התפקיד שלך הוא להעניק את לבך בשלמותו לקהל, ללא הגנות, תוך לקיחת הסיכון שהוא עלול להישבר. אם הוא יישבר, תני לזה לקרות ואז תסלחי להם ולעצמך". כשעליתי לבמה כבר הייתי משודרגת בכמה רמות והשתמשתי בכל אחד מהדברים שהוא לימד אותי. הקהל שלו לא פראייר והם יודעים לזהות ולהעריך אותנטיות, כך שכל מה שנשאר לי הוא להיות אני. הסתכלתי להם בעיניים והייתי איתם בכל רגע ורגע ויכולתי להרגיש איך החיבור אליהם נפתח אט אט. זו היתה חוויה רבת עוצמה עבורי. כשליווינגסטון עלה להופיע אחריי גיליתי מה זה קוסם אמיתי. מעולם בחיי לא ראיתי בן אדם מחזיק קהל ככה לבד עם הגיטרה כמו שראיתי אותו באותו הלילה.

הם בלעו כל מילה שיצאה ממנו, כל הברה, הוא לקח אותם לטייל בין מחוזות הצחוק והדמעות, אל מעמקי השקט ופסגות רגשיות. הם היו כמו ילדים שצופים בסרט של וולט דיסני, פעורי פה, מרותקים וצמאים לעוד. זכות גדולה היתה להכיר וללמוד ממנו. החוויה הזו לבדה שווה את כל הטור הזה. ככל שאני שוהה פה יותר, אני הופכת צמאה לעוד. יש משהו במקום הזה שיכול לדחוף אותי להרחבת יכולותיי אל הרבה מעבר לגבולות הדמיון. אנשים פה מגיעים רחוק מאוד, ולא רק מבחוץ.

בלילה שאחרי, כפי שהובטח סידר לנו גייב, הגיטריסט שניגן איתי, כרטיסי בקסטייג' להופעה של נטלי מרצ'נט. איחרנו קצת להגיע בגלל סערת השלגים וכשנכנסו ההופעה היתה בעיצומה. באולם של 3000 איש אני רואה את הקהל מרותק לאישה לבנת שיער שמהלכת ומפזמת לה בחופשיות כמו ילדה ומאחוריה גייב שרק לפני כמה ימים ניגן איתי באטלנטה. היא הופיעה עם רביעית מיתרים, פסנתר, קונטרבס וגיטרה, והיה קסם גדול באוויר.

גם בה גיליתי אותנטיות כזאת, היא פשוט מביאה את עצמה ואת מה שהיא בלי מסיכות או מניירות, מגישה את לבה לקהל והאנשים פשוט מתמוגגים מהנוכחות המלאה הזאת. ורק הקול הזה שלה, המיוחד כל כך חוצה את החדר, מתיישב בתנוכי האזניים ומשנה את הכל.

בסוף ההופעה התביישתי לגשת אליה, אז רק העברתי לה דיסק שאני מקווה שהיא תשמע, ישבנו קצת לשתות עם הצוות שלה שכלל גם נגן ישראלי אחד, ונסענו חזרה לבקתה של חברה מאירלנד על שפת הנהר. הערב הופעתי שוב במועדון פולק מקומי בלוג איילנד. זאת היתה ההופעה האחרונה שלי לסיבוב הזה והיא חתמה אותו באקורד סיום מרגש במיוחד.

את כל מה שספגתי מהקצת שהייתי פה, את ההופעות הגדולות והקטנות, את הפחדים שכבשתי בדרך, את הגב שנתפס לי לשלושה ימים, האייפון שנעלם, תחושות האבדון והגילוי, המפגשים שהיו לי, המוזיקה ששמעתי, ליווינגסטון, נטלי, הכל התנקז דרכי הערב. לקחתי בשתי ידיים את כל מה שקיבלתי מהחוויה הזאת והגשתי דרכה את עצמי הערב לאנשים המקסימים שהגיעו להופעה.

נהניתי מאיך שהשירים שלי התקבלו פה בקרב הקהילה המקומית, ולרגעים הרגשתי שהם מצאו עוד בית אמיתי באוזניים האלה. אני חוזרת הביתה בהרגשה חזקה מאוד של חיבור למקום הזה. נזכרתי פה בשורשים המוזיקליים שקיימים בי מילדות, ששנים של דבקות בארץ לא הצליחו למחוק לגמרי, ואני רוקמת בלבי תכניות לשוב לכאן. לגברים המזוקנים נטולי השפם, לאנשים המפוזרים בבתי בובות בפרברים, לנשים העגלגלות ורודות הלחיים, לצעירים ההרפתקנים בדירות המעופשות של ברוקלין, למגוון האנושי האינסופי שקיים פה, לנסיעות ארוכות בכבישים מפורקים מקור, ולמוזיקה הנהדרת כל כך שנובעת מהמקום הזה. אני מבטיחה לעצמי: אני עוד אחזור.