פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      החיים בלופ 72: כשהיא בועטת

      אלבום המיקס של נינה קרביץ בסדרת "די ג'יי קיקס" הגיע - מדובר ביצירה שאפתנית, פרפקציוניסטית ומוקפדת להחריד המונה 29 רצועות, מהן שלוש מקוריות של קרביץ עצמה

      בסוף חודש ינואר האחרון יצא לאור אלבום המיקס המצופה של נינה קרביץ בסדרת "DJ Kicks", סדרת אלבומי מיקס הנחשבת ליוקרתית ביותר בעולם המוזיקה האלקטרונית. מדובר בחותם האיכות הסופי והמוחלט המבשר על מעמדה המשפיע מוזיקלית - וכמובן גם הפופולארית - של היוצרת והתקליטנית הסיבירית. באופן לא מקרי הוא יצא בסמוך לסנונית הראשונה מתוך חברת התקליטים העצמאית החדשה של קרביץ - "трип" (בסרבית "Trip"). שניהם יחד, בזמן הוצאה קרוב אחד לשני, מהווים נקודת פתיחה מעוררת השתאות לשנה החמישית של קרביץ בשמירה על תואר מלכת הטכנו.

      29 רצועות שונות מרכיבות את היצירה השאפתנית והמוקפדת להחריד של קרביץ עבור "דיג'יי קיקס". כמעט מחצית מהרצועות באלבום הן יצירות בלעדיות מתוך הקטלוג העתידי של חברת התקליטים החדשה שלה. ביניהן נמנות גם שלוש יצירות מקור חדשות של קרביץ כיוצרת: "Mystery", "Prozimokompleme" וכמובן גם "IMPRAV" שהפך מאז לאחד מלהיטי השעה בעולם הטכנו. כולם, כמו שאר תיק התקליטים הייחודי כל כך לקרביץ, הם כלי-תקלוט ארוכים, היפנוטיים ומופשטים עד עצם. יצור כלאיים מוזיקלי מושלם בין גולמיות השיקאגו-האוס הנוסטלגי, לקור והניכור של הטכנו האירופאי וכל זאת בגזרה צרה של מינימל / מיקרו-האוס. מקורות מוצא שלושת הענפים המרוחקים הללו, אגב, נמצאים כולם במהלך השעה שמרכיבה את האלבום. כמו בעצם בכל סט אחר של קרביץ ששמעתם עד עכשיו.

      בראיון שהעניקה לקראת הוצאת אלבום ברזידנט אדוויזר, זאת במסגרת סדרת הפודקסט המשובחת RA Exchange, זכו המאזינים לרגע של כנות נדירה ונרגשת על אודות התהליך והמחשבה בעבודה על אלבום מיקס. "כשפנו אליי בבקשה להקליט כרך לסדרה ברור שהתרגשתי מאוד, אבל מיד לאחר מכן התחלתי לדאוג ממחשבה איך לגשת לפרויקט מסובך כזה. נזכרתי באלבומי מיקס הראשונים שהשפיעו עליי בצעירותי ושני סטים ספציפיים עלו לי ראשונים. שניהם מייצגים סיפור מוזיקלי עקום, ממוקסס ידנית עם טעויות של הקלטה חיה ומיד ידעתי שזה משהו שאני רוצה לשים עליו דגש. הייתי מאוד עקשנית לגבי הקטעים שרציתי להשיג ברישיון לאוסף, והאמת שעד הרגע האחרון היה סיכוי גדול שאצטרך לגנוז את הסט, כי לא הסכמתי לוותר על אף קטע".

      שני הסטים המדוברים, שקרביץ נוטה לדבר בשבחם לעתים תכופות, הם מאת מתיו הרברט ואנטון קוביקוב: "Letsallmakemistakes" שערך ומיקסס הרברט עבור הטרזור בשנת 2000, ובמקרה של קוביקוב, הדי ג'יי המשפיע ביותר על קרביץ, מדובר בקלטת בת פחות משעה מתוך תכנית הרדיו השבועית שהגיש במהלך שנות ה-90 במוסקבה (106.8 FM).

      השנה, כשחברי Ostgut השכילו להוציא לאור את הכרך האחרון בסדרת אוספי פנורמה בר כלינק להורדה חופשית בתיווך סאונדקלאוד, עלה לדיון - אולי בפעם האחרונה - מידת חשיבותו המתמוססת של פורמט אלבום המיקס בעידן של שפע סטים חופשיים להאזנה. אחד הטיעונים החשובים בנושא, בהיבט האמנותי ולא המסחרי דווקא, היא השאלה מדוע ממשיכים להציע באלבומים האלה סטים בעריכה ממוחשבת במקום הקלטה חיה. במקרה של סדרת אלבומי מיקס ותיקה כמו "די ג'יי קיקס", כשניזכר בכמה מהכרכים היותר משפיעים בה בשנות ה-90, שמות כמו קרל קרייג, סטייסי פולן או קלוד יאנג יעלו מיד. לקהל הצרכנים האירופי ולמעשה גם לכל שאר העולם, האלבומים האלה היו עדויות נדירות ליכולתם הטכנית (כמעט פיזית) של תקליטני הטכנו האמריקאים הצעירים דאז. אבל החרדה ממאית שנייה מפוספסת במיקס, המעידה על אנושיותו של התקליטן המודרני, הקפיאה רבים.

      אם כי לא את נינה קרביץ.

      אם מקשיבים בריכוז לסט שהעניקה לסדרה אפשר סוף כל סוף לשמוע תיקוני מהירות סיבוב במגע יד אדם, דבר שבהחלט לא נשמע באלבום מיקס רשמי כבר קרוב לעשר שנים. כך שגם אם לא נמניתם על מעריציה הגדולים, אי אפשר שלא להוריד את הכובע בפניה על האומץ והכנות במתן הכשר מחודש לדבר שמעיד בסך הכל על אנושיות.

      מתן רישוי למכירת קטעים באוסף הוא עניין משפטי מסורבל. בעיקר כשמדובר בקטע מתוך קטלוג בבעלות תאגיד גדול, לעומת לייבל עצמאי קטן. אין ספק שבמקרה הסט של קרביץ היה זה מאבק לא פשוט להשיג את הזכויות לשימוש בגולדי, טראק שגם טומן בחובו שירה של אחד בשם דיוויד בואי. אמבט האמביינט המלנכולי הזה רוחץ את מכות הקיק החשופות של "Atma" מאת Prototype 909, קולקטיב יוצרים גרמני נשכח שאחראי על כמה מיצירות האסיד טכנו המוקדמות, האהובות על קרביץ מכולם. אתנחות אלקטרוניות-שכלתניות נוספות במהלך המיקס מגיעות גם מטעם אפקס טווין ו-Plaid, ש-"OI" שלהם (ללא ספק רגע השיא של המיקס) חוצץ בין טרנס דיקסון לדיג'י בון בקתרזיס מלודי מצמרר בין שלושה קטעים שונים במקביל.

      זה הזמן אולי לציין שממוצע זמן ההשמעה של כל טראק במהלך המיקס הוא בן פחות מדקה. למרות שמדובר בשעה של מוזיקה היפנוטית ומונוטונית, קשה להגיד שכל רצועה באלבום זוכה לזמן חסד ראוי. אבל מאחר ומדובר כאמור ברצועות מופשטות ומונוטוניות, הסט מאופיין בתזזיתיות ועל כן קל לעיכול בהרבה מאשר סט דומה לו בזמן מסיבה. ה"די ג'יי קיקס" של קרביץ, נשמע קצר וחולף מהר מדי.

      מעבר לעובדה שאכן מדובר רק בשישים דקות וקצת שבמהלכן מתחלפים המון קטעים, הסיבה לכך שהוא חולף מהר מדי טמונה גם בעובדה הפשוטה שהוא טוב. עם כל הקושי והאתגר, הן של קרביץ כאמן והן בשל מוגבלות הפורמט, מדובר בהישג אומנותי אדיר. קרביץ הצליחה כאן לערוך ולבצע יצירה שמצד אחד תהיה נאמנה לחזון המוזיקלי האבסטרקטי ומינימליסטי שלה, אך באותה נשימה גם להגיש אותה באופן רגיש וחם. אם אלבומי מיקס טומנים בחובם רגע מזהיר אחד או שניים בדמות להיט, כאן מדובר בספורט אחר. סט גדוש מתח שנפרם ונתפר לאורכו בלי שום קראוד פליזינג. לכן, כמו דומים לו בעבר, הוא עתיד להיות רלוונטי ומעניין גם עוד שנים רבות מעכשיו.

      עבר כבר מספיק זמן כדי שנוכל לקבוע בוודאות שקרביץ היא חלק מהיכל התהילה של אומת הדאנס. לכן משמח וחשוב לא פחות שיש כעת מסמך ראוי המתעד את פועלה המופלא כדיג'ייאית, יוצרת וגם בעלת לייבל. ברור שמדובר כאן באחד מאלבומי השנה. אבל במקומכם הייתי דואג להחזיק גם עותק פיזי ממנו בבית. כי גם אם היא תיעלם פתאום, לכם יישאר לנצח רגע השיא שלה כאחד השמות הגדולים והחשובים בעולם.