טעון קיפוח 34: סמיר שוקרי מחדש את "רונה" וזה עובד. בערך

השעון של סמיר שוקרי עדיין מראה שלוש, אבל עכשיו, הוא בוודאי יודע, אין עוד טעם לשאול "מתי, מתי כבר שמונה?", כי בכל זאת, 29 שנים עברו מאז שפזמון הסתלבט הזה (כך קראו אז לטראש ים-תיכוני) היה להיט שפרץ את גבולות התחנה המרכזית והפך את "רונה" (שם בתו הבכורה של שוקרי) לאחד השמות הנפוצים ביותר בקרב דוברות עברית.

כעת, בשלב כה מתקדם בקריירה של שוקרי, כבר די ברור שהשעון של שוקרי תקוע. שמונה כבר לא יגיע. חרדת הנטישה שזועקת מהשיר הישן והמהנה הזה היתה מוצדקת. קיים סיכוי תיאורטי בלבד לכך ששוקרי יביא פתאום עוד קלאסיקת אירועים כמו "רונה". הוא ניסה לעשות את זה עוד אז, כשהיה חם ומבעבע, אך לשווא. בשנת 1994 (זהירות, קוריוז אזוטרי) הוא אף הוציא שיר ואלבום בשם "לילי, צלצלי לי", כהמשך למוטיב השמות הפרטיים של נשים בארץ – ולא, למרות השם הזהה, זו לא היתה גרסת כיסוי לשיר הידוע מ"בלי סודות" (שהלחין שלמה יידוב), אלא בלילי אחרת, עם צלצול מעצבן.

פסיכולוגים אומרים שכדי להמשיך הלאה בראש מורם ושקט לא מומלץ להדחיק את הבעיה – או, במקרה של שוקרי, הכישלון לייצר להיט חדש – או לנסות להתכחש לה. פעמים רבות עדיף דווקא לשוב ולהתעמק בה, להתמודד עמה, לחוות אותה, להכיל אותה מפרספקטיבה של אדם בוגר, במרחק של כך וכך שנים אחרי.

מבחינה זו, שוקרי עושה כעת בדיוק את הדבר הנכון: קאבר ל"רונה". העובדה ששמו של מי שהזמין אותו לבצע שוב את השיר, בדואט, הוא רוניוס (הכנר של אייל גולן, שהפך לזמר) חייבת להיות, אם כן, אות משמיים לכך. גם העובדה שלשוקרי ולרוניוס יש עניין משותף בכינורות – או, כפי שמנסחת זאת ההודעה לעיתונות, "מוטיב הכינור דומיננטי אצל שניהם" – ודאי מסמלת משהו. שלא לדבר על כך שלנגן הדרבוקה בדואט החדש קוראים רוני (דדון) ולקלידן קוראים אהרון (קמיגרוב).

ברמה העיבודית וההפקתית אין הרבה הבדל בין הקאבר הזה למקור, פרט לעובדה שהמקור נשמע עדכני יותר, אבל אולי זה נעשה במודע, כחלק מניסיון של שוקרי ורוניוס להעצים את חוויית השעון התקוע על שלוש. אם כן – הם הצליחו: הדואט באמת מזכיר עד כמה השיר הזה קליט ומידבק. אם לא – הם גם הצליחו: הדואט באמת לא עושה עושה שום דבר חדש ומעניין מהשיר הקליט והמידבק הזה. בקיצור, הצלחה מסחררת.

(שני כוכבים)

מגמת ההתקרבות לקב"ה והחזרה לשורשים השתקפה, במובן השטחי של המילה, בסינגלים שקובי פרץ הוציא לאחרונה, ביניהם "אני מאמין" והדואט עם יניב בן משיח, "תודה על הכל" – שני שירי אמונה והלל.

לכאורה, "הכל בכיף", סינגל ראשון מתוך אלבום שבדרך, מעורר בהאזנה ראשונה זיכרונות מהפרץ הישן והרע, בעל הטעם הבעייתי בבחירת כותבים ורואי חשבון. אבל הזיכרונות האלה מתעתעים והשיר הזה די טוב. הקלילות והשכונתיות שבו, להבדיל מאלה של "בלבלי אותו", נעימות וקולחות. העיבוד שלו (שי ראובני) מקפיץ ומנענע, אבל מאופק, צנוע ונמנע מהאגרסיביות ומהוולגריות שאפיינו את להיטי הז'אנר בתחילת המילניום. סוחף, אך לא מטביע. עממי, אך לא מתלהם.

התוצאה הנאה, בשילוב עם הביצוע הסולידי והנזהר מבכיינות-יתר של פרץ, היא עדות הרבה יותר ברורה וניצחת למה שהשירים האמוניים ניסו להגיד. כלומר, עצם העובדה שפרץ מצליח לקחת את "הכל בכיף" גם אחרי שלקח צעד אחורה לטובת המעבד והנגנים שלו (הבגלמה של אריק כהן עושה שם המון כיף חיים) מהווה, אולי, אינדיקציה להימצאותו במקום אחר, קרוב יותר לעצמו, לאלוהיו, וכתוצאה מכך גם אלינו. ברוך רב שובך, תוכי נחמד.

(שלושה כוכבים וחצי)

שום דבר לא צפוי או מובן מאליו בכל הנוגע לז'אנר הפופ הים-תיכוני. לכן, אף על פי שיוצרי השיר הזה, צ'ולו זכאי (מילים) ושי ראובני (לחן), אחראים גם לשיר הטוב של קובי פרץ שסוקר זה עתה, אין סיבה להביע פליאה נוכח העובדה ש"יום שעובר", הסינגל החדש של ליאור נרקיס, נשמע כמו עינוי של דאע"ש.

דברים כאלה קורים פה, בביצתנו המבורדקת, כל הזמן. עקביות היא ההיפך משם המשחק באזורנו. כאן עובדים בטכניקה של ארעיות ואירועים. אפילו הקיפוח, שהיה פעם נר לרגלי המוזיקה המזרחית, מרגיש בשנים האחרונות, עם חדירת הז'אנר לזרם המרכזי, קצת מקופח.

ליאור נרקיס, לזכותו ייאמר, הבחין באנדרלמוסיה השוררת סביבו כבר מזמן, ולכן עוד לפני משהו כמו עשור וחצי הפסיק לייצג את מורשת הקצב הטורקי מבית אבא, קיבל שגעת, קיבל טרפת, שכר צלחת מעופפת, עף, ומאז הוא הקלאבר הים תיכוני הכי קרוע בשביל החלב – כלומר, הלך עם הבלאגן עד הסוף.

נכון, גם הוא, כמו פרץ, "עבר תהליך" בחורף האחרון והוציא בלדת רוק אמוני מהפכת קרביים בשם "ענני" (כן, וגם על זה כבר דיברנו פה לא מזמן), ונכון, גם הוא, כמו פרץ, מחליף את מצבי הצבירה האמנותיים שלו בקורלציה עם עונות השנה. לכאורה, ניתן היה לצפות לשני שירים גרועים בערך באותה מידה – מה שממש לא קרה.

הסיבה לכך ש"הכל בכיף" הוא שיר לא רע ו"יום שעובר" הוא סיוט שלא עובר לעולם היא מוזיקלית גרידא: מדובר בשילוב קטלני של אוטו-טיון, האוס ערסי, קול חסר ייחוד, טקסט ניאנדרטלי ("גם את פוחדת / ולי אומרת / שזה עצוב / איך אהבה כך נגמרת") ולחן שמסביר, באמצעות צלילים, את משמעות המילה "מוות".

ליאור נרקיס, כידוע, הוא מומחה בעל שם עולמי בשילובים מהסוג הזה. אמנם גם קובי פרץ הוכיח לא פעם שהוא יודע לעשות דברים כאלה, כשהוא רוצה, אבל נרקיס, כך עושה רושם בעשור האחרון, פשוט נולד לזה.

(חצי כוכב)

לפני כמעט שנתיים, ביולי 2013, שלישיית האינדי התימני A-wa העלתה ליוטיוב קליפ קסום ומסתורי בשם "wood session", ובו יושבות הבנות על סדין, באמצע איזושהי חורשה, ככל הנראה בסמוך לביתן הקטן שבערבה, ומבצעות שיר במינימליזם רך ומהפנט. היה בביצוע ההוא משהו תם, סטרילי, מרתק לחלוטין, שהציג קומבינציה בלתי אפשרית של חיים במדבר, עוצמה נשית, מוזיקליות, כמיהה לשורשים, מקומיות, נוכריות, ומעל הכל המון-המון קוליות (הקליפ הזה מזכיר קצת את פרויקט האאוטדור-סשן המופלא של tame impala מלפני שלוש שנים וחצי).

"חביב גאלבי", הסינגל הראשון, שיצא לפני שבועיים, הוא אחד השירים הישראליים היותר טובים שנשלחו השנה לרדיו – ובכל זאת, יש סיבה להתאכזב ממנו, ואפילו יש לה שם: תומר יוסף. בחור מוכשר, יוסף, אבל עושה די הרבה מאותו דבר.

הצלחתה הבינלאומית של להקתו הקצבית, בלקן ביט בוקס, לא מוטלת בספק. בהתחשב בכך, כמו גם בעובדה שזמרים ישראליים ממוצא תימני תמיד עבדו טוב באירופה (יזהר כהן, גלי עטרי, עפרה חזה), ייתכן מאוד שהמקום שאליו יוסף כיוון את בנות א-ווה ייטיב עמן בזירה האירופית. מצד שני, המקום הזה מוציא מהן את העוקץ, הייחוד, הקסם, שהיה בהן אז, לפני שלוש שנים, כשעוד היו במדבר, כמו בני ישראל. וזו, ילדים, הסיבה שבגללה אנו מציינים מאז בכל שנה את חג הפסח.

(ארבעה כוכבים)