יש סיפורים שעושים צביטה בלב. אחרים גורמים לדכדוך קל, לפעמים אפילו לתוגה מתמשכת. "תחת כיפת השמים", ספר הביכורים של חסוס קראסקו הספרדי, שהמהדורה העברית שלו ראתה אור לאחרונה בישראל, מתעלה על כל אלה: הוא משליך את הקורא לתהומות של ייאוש, שואב את שמחת החיים שלו עד כלות ומדכא כל שביב רצון לחיות. אם זה לא מפריע לכם יותר מדי, אם אתם מוכנים לסבול למען מטרה ששווה את זה, או אם אתם בעלי נטיות סאדו-מזוכיסטיות, בוודאי תשמחו (עד כמה שניתן לדבר על שמחה בהקשר הזה) לגלות שמדובר בספר מצוין, חזק וברוטלי, שקשה להאמין שנכתב על ידי פרסומאי בן ארבעים, חסר כל ניסיון בעולם הספרות, עם שפם שככל הנראה נגנב משאול טשרניחובסקי.
העלילה פשוטה מאוד, כמעט בסיסית, ונעדרת פרטים מזהים: מישור צחיח, מוכה עוני ובצורת, כנראה בספרד, כנראה במחצית הראשונה של המאה שעברה. ילד צעיר, נטול שם כמו יתר הדמויות המעטות בנובלה, מקופל בתוך בור, מסתתר מפני בני משפחתו ושאר אנשי העיירה העלובה שלו שתרים אחריו בנחישות. הוא במנוסה, בורח מפני אכזריות בלתי נתפשת שהאחראים לה הם אביו והשריף המקומי. חלק מהפרטים נחשפים בהדרגה, עם התקדמות העלילה, והעובדה שהם אינם מפתיעים במיוחד לא הופכת אותם לפחות עצובים או מקוממים. פרטים אחרים נשארים בערפל, ואולי טוב שכך. יש גבול לכמות הרוע שאפשר לבלוע במאה ושבעים עמודים.
במנוסתו נתקל הילד ברועה עזים זקן ושתקן שמציל את חייו, לוקח אותו תחת חסותו ומלמד אותו את רזי ההישרדות בטבע. השניים נודדים על פני המישור החרב, תחת שמש קופחת וללא מקור מים גלוי, בלוויית עדר עזים מצומק, כלב רועים ידידותי וחמור זקן ויקר המציאות (נראה שקיים חוק לא כתוב שקובע שספר שעוסק באזורים הכפריים של ספרד לא יכול להפוך לקלאסיקה אם אין בו לפחות חמור אחד בתפקיד מפתח). שוב ושוב הם נאלצים להתמודד עם האכזריות העיוורת של הטבע, ועם זו המכוונת והמרושעת של בני האדם. הרועה ניחן בכישורי הישרדות מרשימים ומצליח להפיק את המיטב ממשק החי הקטן שלו ומקומץ הצמחים שניתן למצוא בקרקע היבשה, אבל לא תמיד זה מספיק והשניים מגיעים לא פעם אל סף המוות.
הקשר בין הילד והרועה מאופק הם כמעט לא מחליפים מילים אבל אמיתי ונוגע ללב. הילד מתקשה לתת אמון במבוגרים שעד כה רק פגעו בו; הזקן מתבודד, מופנם ושטוף אמונות דתיות. אבל האנושיות והחמלה של שניהם מהוות מצע משותף רחב מספיק לבנות עליו ידידות אמיצה, גם אם קודרת וכמעט נעדרת גילויי רגש. הסיפור מתמקד בנקודת המבט של הילד, כאשר פה ושם מבליחה גם זו של הזקן שתי בריות פצועות שאיבדו כל תקווה מהאנשים הסובבים אותן ומתנחמות זו בחברתה של זו ובשאיפה לברוח למקום טוב יותר.
הכתיבה של קראסקו היא ישירה, בוטה ומכאיבה כמו המישור האכזרי שאותו הוא מתאר. הוא לא מנסה לרכך או לעדן אף פרט גשמי, גרפי, דוחה או מרתיע ככל שיהיה. ולמרות סיפור הגבורה העל-אנושי כמעט שמתואר בספר, הוא לא מאפשר לקורא לשכוח ולו לרגע שגיבוריו הם בסך הכול בני אדם שמשתינים על עצמם מפחד, בוכים מכאב, ולאחר תקופה ארוכה בשממה גם מצחינים לא פחות מהעזים שעליהן הם משגיחים. הילד הוא אמנם רב תושייה ולמוד סבל אבל הוא בכל זאת ילד קטן, רזה וחלש, ולפעמים גם ילדותי וגחמן. הרועה אמנם יודע הכול על החיים בשממה אבל הוא גם קשיש שברירי, חולה ובודד. גם הטבע, שתופס מקום מרכזי כל כך בעלילה, לא מתואר באופן פסטורלי או רומנטי אלא כאויב מר וחסר רחמים, רק מעט פחות מסוכן מהרודפים האנושיים שאיבדו צלם אנוש. זהו לא סיפור הישרדות אופטימי ומלא תקווה דוגמת "חיי פיי" אלא סאה של ייסורים חוזרים ונשנים. הדת נוכחת מאוד לאורך כל הספר, כיאה ליצירה שנכתבה על ידי חסוס, אבל גם היא לא מספקת כל נחמה לגיבורים האומללים ונראה שאפילו היושב במרומים אינו מתעניין במיוחד בגורלם.
למרבה השמחה, "תחת כיפת השמים" זוכה לטיפול הולם ומסור במהדורה העברית שלו. מורן ברק אייר לספר עטיפה יפהפייה שמשקפת באופן מעורר התפעלות את האווירה שלו וקשה שלא להתבונן בה שוב ושוב תוך כדי הקריאה. טל ניצן, מתרגמת שככל הנראה מסוגלת לגרום גם ל"חמישים גוונים של אפור" להיראות כמו יצירת מופת, לא מאכזבת גם הפעם, והתרגום שלה מספרדית לעברית שופע אהבה לשתי השפות.
"תחת כיפת השמים" הוא נובלה קטנה, אפילו צנועה, הן מבחינת אורכה והן מבחינת עלילתה. לא מדובר כאן באפוס חובק יבשות ואוקיינוסים אלא בסך הכול במסע תלאות בן כמה ימים של שתי בריות חלשות וחסרות מזל, שנודדות הלוך ושוב על פני שטח די קטן. רק הרוע, הסבל והאכזריות מגיעים כאן למימדים כמעט מיתיים. ובכל זאת, קוראים שמסוגלים להתמודד עם כל זה יגלו יצירה מפתיעה ובועטת שבכל זאת, ולמרות הכול, צופנת בסופו של דבר גם ניצוץ זעיר של תקווה.
"תחת כיפת השמים" מאת חסוס קראסקו, הוצאת עם עובד, 177 עמודים. מספרדית: טל ניצן