בליצקריג פופ: כך הנאצים הפכו לכוכבי תרבות לגיטימיים

הם התחילו את דרכם בתור הקריקטורה של האויב הלא יוצלח, אבל השנים שחלפו והאינטרנט שינו בהדרגה את דמותם התרבותית של הנאצים. ככל שהעיסוק בהם גדל כך נראה שגם התפיסה ההיסטורית של התנועה הנוראה בתולדות האנושות משתנה. החלק השני והאחרון בפרויקט

  • היטלר
  • נאצים

על אף שמעולם לא נעלמו באמת מהרדאר התרבותי שלנו, הנוכחות הנאצית על המסך הגדול בכלל ובתרבות בפרט דעכה לאיטה בשנות ה-70 וה-80. השלב הבא והחשוב מכולם באבולוציה הגיע עם בואה של המהפכה הדיגיטלית וכניסתו של האינטרנט הביתי. הצ'אטים הראשונים של רשת Usenet המיתולוגית בתחילת שנות ה-90 חשפו כי למרות הכל, גם חצי יובל אחרי תום המלחמה, הנאצים נוכחים בחיינו הרבה יותר מכפי שהיינו מוכנים להודות. עורך הדין והסופר מייק גודווין מצא את עצמו מצ'וטט במשך שעות עם חברים וזרים מרחבי הרשת, כשפעם אחר פעם הדיון מגיע לאותה נקודה. המסקנה שאליה הגיע נודעה במשך השנים כ"חוק גודווין": ככל שדיון אינטרנטי מתארך, כך גדלה ההסתברות שמישהו, מתישהו, ישווה מישהו או משהו אחר להיטלר או לנאצים". הכוונה של גודווין היתה חינוכית הרבה יותר מאירונית, הוא ניסה להציג כמה מהר אנשים ממהרים להשוות סכסוכים ותסכולים קטנים למעשי היטלר מבלי לחשוב פעמיים, אבל למעשה הוא פיצח את הדי.אנ.איי המוקצן של הרשת הרבה לפני שהטרולים נולדו. בסביבה שבה מותר להשוות כל דבר לכל דבר, יכלו גם הנאצים להשתלב היטב.

חוק גודווין הוא נקודת המוצא של הדורות השניים והשלישיים שאחרי מלחמת העולם השנייה בכלל והשואה בפרט. עבור אנשי דור ה-Y הטראומה אינה חרותה עמוק בשורשים כמו במקרה של הוריהם, ולראשונה נבחנו הדברים ממרחק הזמן והועלו שאלות שאיש לא העז לשאול. אחת הנקודות המרכזיות בדיון הזה היא ערעור התפישה של מלחמת העולם השנייה כ"מלחמה הטובה" (The Good War). הנרטיב הזה עוצב על ידי המנצחים, כוחות הברית, שהציגו אותה כניצחון האולטימטיבי של הטוב על הרע. אלא ששורה של ספרים שנכתבו בעשרים השנים האחרונות חושפים סדקים עצומים ברעיון הרומנטי הזה. סופרים כמו גילס מקדונה ("After the Reich: The Brutal History of the Allied Occupation"), טימותי סניידר ("Bloodlands: Europe Between Hitler and Stalin") ומייקל בס ("Choices Under Fire: Moral Dimensions of World War II") הציגו את הצדדים הפחות זוהרים ומעוררי הכבוד של הברית בין ארה"ב, מדינות אירופה וברית המועצות. בספרים אלה תוארו מעשי ביזה, רצח ואונס אכזריים והמוניים שביצעו חיילי המערב בהגיעם לשטחים בשליטת הגרמנים ובני בריתם. יותר מכל היו אמורים הדברים לגבי חיילי הצבא האדום, שראו במעשים האלה הכרח ממשי של נקמה על מיליוני אחיהם שנספו בקור, ברעב ובשדות הקרב של המלחמה.

עוד באותו נושא

חלק ראשון: כך הפכו הנאצים לשק חבטות תרבותי

לכתבה המלאה
צ'רצ'יל מבקר חיילים בריטים באימונים (צילום: GettyImages)
מיתוס "המלחמה הטובה" נסדק קשות עם הבנת המעשים המחרידים של בנות הברית בדרכם לניצחון. בעיני היחסיות הזאת הנאצים לא נראו עוד בתור הישות שביצעה מעשים ייחודיים בחומרתם, אלא רק קשים יותר מאלו של הצד השני

התובנה הזאת עמעמה בהדרגה את הגלוריפיקציה שעברו המנצחים בעשורים הראשונים שאחרי המלחמה. היא סיפקה פתח לטענה שלפחות חלק ממעשיהם המחרידים של הנאצים לא היו ייחודיים ובוצעו גם על ידי "הטובים", והובילה למסקנות עמוקות אף יותר. לפתע התפישה המערבית לפיה התערבות מערבית צבאית באזורים שונים בעולם היא הכרחית, בגלל הערכיות, המוסריות וההפרדה הברורה בין טוב ורע - נראתה צבועה במקרה הטוב וחסרת אחריות במקרה הרע. המערכה שניהלה ארה"ב בעיראק במטרה להשמיד, לכאורה, את נשקה הגרעיני, תוך כדי הצגת נתונים מפוברקים לקונגרס, סייעה משמעותית בהחלשת הנרטיב הזה. ארה"ב איבדה אלפי חיילים, הותירה מאחוריה כאוס וחורבן שנתפסו על ידי ארגונים קיצוניים, ולבסוף התקפלה חזרה והותירה את המקומיים להתמודד עם התוצאות. התפרקות ברית המועצות והתרת מסך הברזל העלו סיפורים דומים גם מקרב מדינות מזרח אירופה, שקבלו על הפקרתן לחסדי הקומוניזם וטענו כי נפגעו פעמיים: קודם כל על ידי הנאצים ולאחר מכן במשך עשרות שנים על ידי ברית המועצות שהשתלטה על שטחם.

מיתוס "המלחמה הטובה" נסדק קשות עם הבנת המעשים המחרידים של בנות הברית בדרכם לניצחון. הבחינה הכמעט ניטרלית של ההיסטוריה גלשה גם אל קודש הקודשים: שואת היהודים. היסטוריונים כמו פרופסור דיוויד סטנארד מאוניברסיטת הוואי, החלו למדוד מקרים של רצח לפני קנה המידה של השואה. המסקנה של סטנארד היתה שרצח האינדיאנים על ידי המתיישבים הלבנים הראשונים באמריקה היתה חמורה יותר מהשמדת 6 מיליוני היהודים. הגדילה לעשות סמנתה פאוור, שגרירת ארה"ב באו"ם שכתבה במאמר מיוחד ב-1999: "ברגע שהשואה הפכה לקנה המידה שדרכה מביטים על מעשי רצח עם אחרים בעולם, אנחנו יכולים בקלות להסתכל על מקרים אחרים כאלה כ"קלים" יותר. ברגע שיש תקרה פתאום כל מה שקורה תחתיה הוא 'לא בדיוק כמו השואה' וקל לנו להרגיע את עצמנו שהמצב יכול היה להיות הרבה יותר גרוע".

הקונפליקט הזה נופל כמובן כפרי בשל בידי מכחישי השואה בעולם. הסופר ומכחיש השואה הבריטי דיוויד אירווינג טוען שלולא היטלר מדינת ישראל לעולם לא היתה קמה, ובכך הוא למעשה ידידם הגדול של היהודים ולא אויבם. מדובר בדעות מהצד הקיצוני ביותר של הסקאלה שרחוקות עדיין משמעותית מלהתקבל אפילו כאפשרות לדיון, אבל קשה להתכחש לעובדה שהן אכן מקבלות במה.

המלחמה הטובה? כך לפחות רצה המערב שנחשוב (צילום: GettyImages)

לא תאי גזים, כולה מיץ תפוזים

ברגע שהספק לגבי מידת רשעותם האמיתית של הנאצים ננטע, היתה דרכה של הרשת סלולה לשלב הבא באבולוציית התרבות: אימוצם מחדש. בספרו "היי היטלר" (Hi Hitler! How the Nazi Past is Being Normalized in Contemporary Culture) מתאר הסופר גבריאל ד. רוזנפלד את האופן שבו הצליחה תרבות הממים למחוק כמעט לחלוטין את הקונטקסט של היטלר, תורת הגזע והאידאולוגיה הנאצית. באחד הפרקים הוא מציג תמונה מ-1927 של הצלם הגרמני היינריך הופמן. בתמונה נראה היטלר בפוזה דרמטית בשעה שהוא מתכונן לקראת אחד מנאומיו. הערך המקורי של התמונה הוא בעל חשיבות היסטורית דרמטית: הפרכת המיתוס של היטלר כנואם בחסד עליון שמאלתר תנועות ספונטניות של זעם ונחישות בהתאם לדבריו, וחשיפתו כמי שתכנן בקפידה כל תנועה ומשפט כדי למקסם את האפקט של נאומיו.

כיום תוכלו למצוא את התמונה הזאת באתר המצליח Meme Generator תחת השם "דיסקו היטלר". בגרסה החדשה היטלר אינו עוד אורטור מאיים ובעל השפעה מטרידה, אלא רקדן נחוש. תחת שבלונת המם הפכו הגולשים את התמונה להומוריסטית, חמודה וקורצת לתרבות הפופ, עם טקסטים דוגמת: "?Wehrmacht Bitches At". אם חשבתם שזה מקרי, ב-Meme Generator בלבד תוכלו למצוא כיום לא פחות מ-3,000 ממים שונים של הצורר הנאצי ויותר מ-60 אלף גרסאות שנעשו על גביהן. לצד הממים נוצרו תופעות רשת פופולריות נוספות כמו "חתולים שנראים כמו היטלר", בית שנראה כמו היטלר, קומקום שנראה כמו היטלר וקרבות ראפ בין הפיהרר לדארת' ויידר.

ממסמך היסטורי לכוכב דיסקו (צילום: עיבוד תמונה, Getty Images)

התוצאות של נרמולו של היטלר מובילות לשורה של תוצאות שנעות בין חוסר נוחות לצמרמורת של ממש: מם שמתהדר בכיתוב "I Said 'A Glass of Juice', Not Gas The Jews", מם "היטלר המייעץ" שמציג "עצות רעות" מפיו של היטלר; "היטלר לפני השינה" שמציג תובנות רגע לפני סוף הלילה ומעל כולם התגית "Hi Hitler". אם תרצו, כאן מזוקקת הסכנה הגדולה של השלב החדש ביחסים של עולם הרשת עם אחד מגדולי האויבים של האנושות. הסיסמה הזכורה של המפלגה הנאצית נוצרה כדי להאדיר את פולחן האישיות סביב האיש שיחלק את העולם לקבוצות גזע ויקבע מי לחיים ומי למוות. בגרסה החדשה מדובר בשלום ידידותי ונטול כל רוע שמנתק את אחד החלקים הנוראים ביותר בתולדות האנושות מהמקורות שלו. את התוצאות אפשר לראות בטייק אוף על המם המוכר "Keep Calm".

תירגעו ותגידו שלום (צילום: מערכת וואלה! NEWS, דיפולט)

אם זה לא מספיק, גם הטרמינולוגיה של הרשת אימצה לחלוטין את הנאצים כמסגרת להבעת דעות. מושגים כמו "Grammar Nazi", "Feminazi" ו-"Ubergeek" הפכו שכיחים כמעט ברמה היומיומית. אפילו מותגים טלוויזיוניים פופולריים כמו "משטרת האופנה" (גרסה מודרנית לגסטפו), סיינפלד וה"סופ נאצי", או משחקי מחשב כמו "הטירה הנאצית" (שהפכה את הסדר ההיסטורי של הניסויים הנוראים בחיי אדם שבוצעו על ידי הנאצים. במקום זאת דווקא הנאצים מוצגים כזומבים תוצרי ניסויי מעבדה, שמנותקים שוב מהקונטקסט ההיסטורי) - תרמו לנרמול הנאצי.

הסופ נאצי מתוך "סיינפלד":

על פי רוזנפלד, מוקד הסכנה הוא בשימוש היתר שנעשה במוטיבים שקשורים בסמלים, ברעיונות ובדמויות של המפלגה הנאצית בקונטקסט שונה. בכך הוא טוען כי ייחודיות הרוע הנאצי ומקומו בהיסטוריה מתרוקנים מתוכן והופכים לרוע גנרי. את הגישה הזאת ניתן לראות באופן מובהק בתרבות הפופ של השנים האחרונות. ניקי מינאז', מדונה והביסטי בויז, עמדו כולם במוקד סערות בשל שימוש בסמלים ומוטיבים נאציים מובהקים בקליפים ובהופעות חיות. הסמלים הללו לא הוצגו במסגור של רשע או סכנה, אלא כתמונות רנדומליות ואף כפריטי אופנה מחתרתיים.

היטלר מודרני? וולדמורט

הארי פוטר נגד היטלר

בספרן "מפלצות במראה" (Monsters in the Mirror: Representations of Nazism in Post-war Popular Culture) מחזקות מרצ'ה אבנהויס ושרה באטסוורת' את טענת השימוש המוקצן בסמלים נאציים עד כדי הפיכתם לחלק מהשגרה. הקהל התרגל לראות סמלים כמו הנשר הנאצי, צלב קרס, כפפות שחורות ומעילי עור ארוכים, קסדות מתכת ומשקפיים כהים שחורים כסמלים של רוע, שאינם מוצגים בהכרח בצמידות לנאצים. התוצאה היא רוע היסטורי אוניברסלי, שמנותק מהקשר ולכן הרבה יותר קל להזדהות.

"אוכלי המוות", עוזריו של וולדמורט ב"הארי פוטר" נראים ומתנהגים כמו הנאצים (כולל תורת הגזע שמחלקת את העולם לקוסמים טהורים, בני מחצית ונטולי שורשי קסם). ג'יי אר. אר. טולקין, שהתנגד בחריפות ובקולניות לתורת הגזע ומעשי הנאצים, הקנה מאפיינים נאציים לנבליו סאורון וסארומן, כולל צבאות ענק שמצדיעים כאיש אחד. מותג התרבות הנאצי (עד כמה שנורא להשתמש במונח הזה) הוא כיום לא שונה בהרבה מהאימפריה ב"מלחמת הכוכבים": ארגון רשע רב עוצמה ובעל יומרות להשמדת העולם, אבל באותה מידה גם כולל בתוכו מאפיינים מסחריים של תרבות פופ. לאורך הספר מביאות השתיים שורה של ראיונות עם סטודנטים שבדים, באחד מהן ציין המרואיין כי הוא מבין את המשיכה המסוימת שיש לאנשים המוגדרים כחנונים להיטלר: "זה הסיפור הקלאסי של מי שמרגיש את עצמו כאאוטסיידר וכישלון, ואז מחליט לנקום בכל אלה שפגעו בו, עד כדי הרס העולם כולו".

הטריילר של "איירון סקיי":

הנאצים שבים ומופיעים בשנים האחרונות בקולנוע בגרסאות שונות של הרוע הכללי הזה. הסרט העצמאי "איירון סקיי", יוזמה פינית-אוסטרלית-גרמנית מ-2012, גולל את סיפורם של הנאצים כמי שהובסו במלחמה ונמלטו לירח. משם התכוננו לממש את נקמתם בעולם תוך כדי בניית צי חלליות הרסני שישמש לתקיפה המכרעת של כדור הארץ. הסרט כולו הוצג כפרודיה משעשעת על הנאצים כולל הסיסמה "We Come In Peace" ועל אף שלא הציג רווחים משמעותיים, זכה אפילו לסרט המשך. מעל כולם עומדת דמותו של האנס לנדה (כריסטוף וולץ), צייד היהודים המתוחכם שעומד במרכז הסרט "ממזרים חסרי כבוד" של קוונטין טרנטינו. על אף שלנדה הוא נבל ציני ואכזרי על סף הסדיזם, האופן שבו הוצג בסרט סימן אותו במידה רבה כגאון שראוי להערצה. הוא גם הדמות הנאצית היחידה ששורדת את הסרט בסופו של דבר. העניין הזה הוביל למחאה כנגד הסרט, שלא פגעה בסופו של דבר בהצלחתו הגדולה.

"סצנת השטרודל" מתוך "ממזרים חסרי כבוד

כל אלה מגיעים במקביל לסרטי זומבי נאצים כמו "Dead Snow" המציגים אותם כיצורים על אנושיים והגרסה הקומית של היטלר ב"ממזרים חסרי כבוד". אפילו "הנפילה" הגרמני מ-2004 שהיה הכל מלבד סרט הומוריסטי ומודע לעצמו, הפך לסמל האימוץ של היטלר בזכות המונולוג שאומץ מאז לכל מטרה שהיא, מחנייה בתל אביב ועד ביקורת על האלבום החדש של ג'סטין ביבר.

היטלר זועם - הגרסה המקורית מתוך "הנפילה":

היטלר זועם על אנשים שיורדים על טיילור סוויפט:

היטלר מחפש חנייה בתל אביב:

האחרונים לגלות מחדש את היטלר היו מי שפחדו לעשות זאת יותר מכל: הגרמנים. אחרי שנים ארוכות שבהן התנערה גרמניה מכל סממן שעשוי להזכיר את התקופה החשוכה ההיא, הופיע ב-2012 על המדפים בחנויות הספרים בגרמניה ספר חדש המתהדר בכותרת "תראו מי חזר". עלילת ספרו הסאטירי של טימור ורמס הציגה את היטלר שמתעורר ב-2011 בברלין מבלי שהוא זוכר דבר ממה שקרה לאחר 1945. מתוקף היותו חסר כל, הוא מסתובב ברחובות המודרניים של העיר ומנסה לפענח את החידושים של העולם החדש לפי הנוסחאות הנאציות הישנות. על אף שהוא נראה ומדבר בדיוק כמו היטלר, אף אחד מהעוברים והשבים שנתקלים בו לא מוכן להאמין לעובדה שהוא הצורר האמיתי.

הספר נתקל בביקורות קשות מצד מבקרי ספרות, אך התקבל בחום על ידי הקוראים והפך לרב מכר עם מכירות של 1.4 מיליון עותקים בתוך קצת יותר משנה. הספר אף תורגם ל-28 שפות נוספות. ורמס הסביר שהרעיון לכתיבת הסיפור נולד מהעיסוק בשאלה: מדוע כל כך הרבה גרמנים החליטו ללכת אחרי היטלר ולעזור לו. במקום לצייר אותו כמפלצת, החליט הסופר ללכת בכיוון ההפוך לחלוטין. "חלק מההצלחה של הספר היא העובדה המפתיעה שניתן לראות את היטלר כאדם אטרקטיבי, במקרים מסוימים אפילו אתה מוצא את עצמך אומר: 'הוא בעצם קצת צודק'".

עדיין מפלצות

הסיכום של ורמס הוא למעשה הסיכום של האבולוציה הנאצית כולה בתרבות הפופולרית: "בהתחלה ניסינו לא להזכיר אותם בכלל, אחר כך הפכנו אותם למפלצות והתחלנו לצחוק עליהם, ועכשיו הגיע השלב הבא". הנרטיב הנאצי עבר מהפכה שלמה מהימים שבהם היה מושא ללעג והגחכה, דרך הפיכתו לאויב גנרי חסר פנים ועד גלגולו מחדש בתור סוג של סמל תרבות. באופן אירוני לחלוטין נוסחת הידרה-ש.י.ל.ד התקיימה במלואה גם במציאות. כשם שארגון הטרור נטמע בתוך סוכנות הביון האמריקנית ושאב ממנה את כוחו, כך גם הגלגול החדש של היטלר ותומכיו שאב את כוחו מהאלמנטים של התרבות המערבית בהובלתה של ארה"ב. זה קרה ביעילות כל כך גדולה עד שלעיתים קשה להבחין בעובדה שהם נמצאים ממש מולנו בסרטים ובסדרות הפופולריות ביותר.

חשוב להדגיש: בכל המחקרים והסקרים שנערכים בשנים האחרונות באירופה ובארה"ב, ממשיכים הנאצים בכלל והיטלר בפרט להיות מזוהים כאויביה הגדולים ביותר של האנושות. הנרמול התרבותי שעברו בשני העשורים האחרונים לא נותן את אותותיו בהבנה שונה של הזוועות שאירעו לפני 70 שנים ברחבי אירופה. עם זאת, עצם העובדה שנוכחותם בחיינו הפכה לסוג של הרגל אמורה לפחות להתחיל להטריד את כל מי שחרד לשמירת הנרטיב ההיסטורי. בלעדיו, גם המפלצות הגדולות מכולן עשויות להפוך לחתלתולים ויראליים.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully