מה למדנו על רשת ההמבורגרים BBB בפרק פתיחת העונה השנייה של "בוס בהסוואה"? למדנו כי ירון ישראל, אחד מבעלי הרשת, הוא אדם שריבוי משימות אינו הצד החזק שלו. הוא אמנם לא יודע לעשות כמעט כלום מהדברים שהעובדים שלו עושים במטבח או על הבר או כמנהלי משמרת, אבל גם מאוד רגיש וער למצוקותיהם. למדנו גם שלמרבה המזל העובדים עצמם מעולים ממש, יעילים, מורעלים, אוהבים את מקום עבודתם. למדנו שאיכפת להם מאיכות המזון וההגשה שיוצאים אל לקוחות המסעדה, שהם נהנים להסתכל על הלקוחות ולראות שכולם מסופקים, שהם משתמשים בכפפות בכל המקרים שבהם הן נדרשות. עבור חובבי המבורגרים שצפו בתוכנית על בטן ריקה, זו ללא ספק הייתה פרסומת מצוינת לרשת. הכל היה מושלם ונקי ללא רבב.
אבל הרבה מעבר לכך למדנו על ארבעה עובדים מסוימים שחנכו את ירון ישראל. נוצר רושם שמלהקי התוכנית נעזרו במחלקת משאבי אנוש של BBB כדי לדלות בפינצטה את העובדים הכי מוכשרים, מסורים, קרי רוח, יסודיים, איכפתיים, שאוהבים את העבודה וסופר-מקצוענים, כאלה שבמקביל יש להם גם סיפור חיים עצוב עד מאוד. משהו בליהוק המושלם מדי יוצר תחושה עמוקה של חוסר טבעיות, מרכיב הרחוק מלהיטיב עם תוכנית כאילו-אותנטית כמו "בוס בהסוואה", שהרוטב הבולט בה הוא רגשנות מופרזת.
מדי כמה דקות מגיעים לפרוט ברקע צלילי הפסנתר הנוגים, נוגים מדי, לכיוון יום הזיכרון, כולל במקרים קיצוניים שימוש ב"יש לי סיכוי", "דמעות חמות" ו"ילדות נשכחת". לצליליהם אנחנו רואים בסופו של כל אחד מימי ה"מסע", כלשון הסדרה, את ירון ישראל במונית אחרי משמרת מייגעת, מהרהר בעובדיו המרשימים (באמת). אחד עוזר בפרנסת הבית אז שהיה בן 14 הודות לעיקולים והוצאה לפועל, האחרת חרדית לשעבר שנודתה על ידי אמה, השלישית מפרנסת בגילה הצעיר את אמה חולת האלצהיימר, הרביעי נטול אב ואמו חוסה בהוסטל לחולי נפש. אף אחד מהם חלילה אינו סתם סטודנט או עובד מן המניין או פועל שבוז שמגיע אל העבודה ולא יכול לחכות לחזור הביתה. כולם גיבורי על של ממש, איזה יופי ל-BBB ולבאים בשעריה.
בבסיסה "בוס בהסוואה" היא סדרה על מהילת מעמדות - המנכ"ל שיורד ממרומי האולימפוס כדי לראות איך חיים ועובדים ומתחממים ומתלכלכים נתיניו שבשטח, ואיך פועלת המכונה במיקרו ולא רק במזכרים המנהלתיים שהוא מורגל בהם במשרד הפינתי שלו. אבל משהו בתוכנית הולך לאיבוד. היא סובלת מכמה בעיות, בהן הרעה החולה של תוכניות ריאליטי בישראל, מריחת זמן - אפשר היה לוותר על דקות הפתיחה המעושות של ירון ישראל בחיק משפחתו, והרגעים המדהימים באורכם שבהן שינ?נו יחד עם ירון ישראל כמה זמן צריך לחמם במיקרו כל אחד מהקינוחים. אבל הבעיה העיקרית של "בוס" היא הדבקות בסיפורים מרגשים. היא דוחקת הצדה אלמנטים שהשפעתם חורגת מאותם ארבעה גיבורים שהופיעו בפרק.
העובדים האלה כאילו מחדדים את ההבדלים בין התחתית אל הפסגה, אבל לא באמת, כי מה שנשארנו איתו בסופו של דבר הוא מספר סיפורים אנושיים שאין בינם ובין מקום העבודה שלהם דבר. שום לקח לא נלמד מצד הבוס בסוף התוכנית הזו, לפחות ככל שאנחנו ראינו; אלא אם כן מחשיבים את הזזת מיכל האשפה הענק המוצב בפתח אחת המסעדות ועוד איזה משהו לגבי שיפור השימוש בבקבוקי הרוטב.
התשורות שקיבלו ארבעת העובדים החרוצים היו נקודתיות וחלו רק עליהם, ובסוף הפרק אנחנו רואים מה קרה איתם אבל לא מה השתנה בכלל הרשת ועובדיה בזכות ביקורו של הבוס. האם גם למי שלא היה מול המצלמות תהיה אפשרות לצאת להשתלמות בלונדון (ולא בפריז, שמנו לב), לקבל בונוסים נדיבים שיעזרו להם לסיים את הלימודים או לפחות לשפר את תנאי השכר, כדי שלא יקרה מצב שעובדת תגיע לפאקינג שבע משמרות כפולות בשבוע? האם הבוס שולח עובדים מצטיינים נוספים לקורסים מקצועיים, מסלולים ניהוליים או נותן להם מענקי התמדה? או שמא מדובר בפריבילגיה השמורה רק למי שחשף את סיפור חייו המדכדך מול המצלמה? ומה אם אין סיפור, על העובד להמציא אחד?
ההתמקדות הצרה אינה ייחודית רק לגרסה הישראלית של הפורמט. בריאיון ל'גלובס' אמר כריס קרלסון, מפיק הגרסה האמריקאית: "אנחנו תמיד מנסים לגרום למנהלים לעשות שינויים שישנו את החברה כולה לאחר שהם מקבלים השראה מהעובדים הספציפיים. זו המשמעות האמיתית של התוכנית, וזה מתגמל מאוד בסופו של דבר, למרות שזה לא קורה תמיד. עוזרים רק לבודדים, ואני לא יודע אם זה מסייע למורל של העובדים האחרים שצופים. אני לא יודע אם זה גורם להם להרגיש טוב או דווקא קנאה על כך שלא השתתפו בתוכנית וגורלם לא צפוי להשתנות".
בישראל יש בעיה נוספת: הביצה הזו קטנה מדי. לא ניתן להשלות את ההמונים לאורך יותר מדי זמן, בטח לא כשהתוכנית מצליחה כפי שהיא מצליחה. בפעם הבאה שבה אחד העובדים הבולטים לטובה בחברה מסוימת יישאל אם בא לו שאיש זר שגילו כפול משלו - כזה שאין שום סיכוי שמישהו יחשוב לשכור אותו למשרה שרובה ככולה מאויישת על ידי בני 20 ומשהו - יתלווה אליו באחת המשמרות עם צוות תיעודי, סביר להניח שאותו עובד יוכל לנחש במה מדובר. הם גם ידע שהאיש הזה, שבלי שום סיבה מתחקר אותו על חייו האישיים, עשוי להיות כרטיס הזהב שלו אם רק ישחק את המשחק ויתנהל מולו במיטבו. עד שהמלאכותיות הזו תגיע, אולי אפשר לנסות להפחית במינון שלה בפרקים הנוכחיים.