שירים מתוקים: הדירוג האולטימטיבי של להיטי בלר

כל עכבה היא לטובה, אולי לא ליפנים שהתבטל להם פסטיבל ופספסו הזדמנות לראות את בלר מופיעים, אבל בשביל עולם שלם של מעריצי הלהקה, זו הייתה ברכה. בקיץ 2013 נתקעו חברי הלהקה בהונג קונג חמישה ימים אחרי שפסטיבל שלם ביפן התבטל מסיבות לא ידועות, פרק זמן שהם החליטו לנצל בשביל לנסות לכתוב ולהקליט חומר ביחד. חמשת הימים הסתיימו בחצי-תוצאה וגראהם קוקסון, גיטריסט הלהקה, החליט לקחת יוזמה. הוא ביקש רשות יפה מדיימון אלברן, סולן הלהקה, ועבד על אותם חומרים עם סטיבן סטריט. סטריט הפיק ארבעה אלבומים של בלר ועבד עם קוקסון על קריירת הסולו שלו, הוא לא היה זר לזירה המטושטשת. אלברן קיבל את החומר הגמור והוסיף לו את מילותיו, וב-27 באפריל, 121 שנים מאז אלבומם האחרון, כרוך בעטיפה הזויה עם אורות ניאון בצורת גלידה, ייצא מה שהרבה לא האמינו שייוולד - האלבום השמיני של בלר. לכבוד המאורע המשמח הרכבנו לכם רשימה של 27 השירים האולטימטיביים שצריך לשמוע של הלהקה, לרגל 26 שנים של בלר ועוד אחד לשנה הבאה בלונדון הבנויה.

ויש גם פלייליסט מלא, קפצו לתחתית הכתבה כדי להתרווח ולהאזין לו במלואו.

לאחר שקיבל את החומרים מקוקסון וסטריט, אלברן החליט לבלות זמן מה בהונג קונג כדי לקבל השראה לכתוב מילים לאותן מנגינות. לאור המיקום החדיש, היה אפשר לצפות למילים שיתאימו לאווירה ההונג-קונגית, אך אלברן דבק במה שהתחיל את הדרך של הלהקה וזו ארץ האם - בריטניה. הסינגל השלישי מתוך האלבום החדש קורץ במוזיקה לחומרים ישנים של בלר סטייל "Parklife" ו-"Modern Life is Rubbish", אך גם מותח את ההשפעות הרבה אחורה ומזכיר תקופה של פינק פלויד, סיד בארט ואמילי משחקת. אם השיר מסמל את הרוח של האלבום, אביב 2015 יהיה כיפי במיוחד.

הסינגל הראשון שהוציאו חברי הלהקה לרדיו וזכה להצלחה מזערית במצעד הביתי. בחיתוליהם, עם תספורת פטריה שייחדה את ימי הניינטיז, המטושטשים הצעירים הציגו סאונד טריפי כיאה לשם השיר, והגיטרה של גראהם קוקסון ריפרפה את דרכה של הלהקה לכיוונים יותר רוקיסטים. אך לא זה השיר שהיווה את השורש להמשך הקריירה של הארבעה (ראו מקום 22).

השיר הכי בלר שאינו כולל חוליה מאוד חשובה. "Think Tank" שיצא ב-2003 היה נטול גראהם קוקסון, שלא הצליח לעמוד בלחצי ההצלחה של הלהקה ומצא נחמה תחת כנפיו של מכון גמילה מאלכוהול. דיימון אלברן היה בצד השני והמרוצה של המתרס, כשבידו הצלחה בינלאומית עם האלבום הראשון של הגורילז. הוא מצדו לא היה עושה עוד אלבום של בלר, אבל החוזה עליו חתם חייב אותו. הוא קיים גם את ההבטחה לשאר חברי הלהקה להגיע בזמן להקלטות ובכוח משותף נולד התינוק השביעי. נראה אתכם נשארים אדישים לשיר כזה.

"הייתי רוצה להישאר כאן ולהיות נורמלי, אבל זה כל כך אוברייטד" (חצי תרגום חופשי). אפשר לקחת את זה כשורה כמו כל שורה בשיר, ואפשר גם לחשוב על זה בתור המניפסט של הלהקה.

הכי אישי ואינטימי שיצא דרך אצבעותיו הכותבות של דיימון אלברן. כל-כך נוגע שאפילו גראהם קוקסון - שהיה בפתחו של התקף ברוגז עם הסולן - התרכך למשמע השיר, ונזכר שבתוך החזות הליצנית והעיקשת ישנה נפש רגישה שלוקחת דברים ללב. לכתבת הנאמנה שלכם זה גרם לבכות כמה פעמים בהליכה חזרה הביתה. אלברן כתב את זה על הפרידה מג'סטין פרישמן (סולנית עוד להקת "בריטפופ" בשם "אלסטיקה"), ולמרות שהוא העיד שלא נשאר מרחק לרוץ, הוא פרץ את המחסומים והעביר את הכאב דרך הערוצים הבריאים של המוזיקה.

השיר שהתחיל באופן לא רשמי את דרכם של בלר לכס מלכי הבריטפופ. מילים אוויליות במעטפת מתוקה של גיטרות כיפיות ולחן שלא יוצא מהראש, זה תפריט מעולה ללהיט, וזה גם דרך מצוינת להתחיל בה קריירה בתחום.

סינגל אחד מתוך שניים (ראו מקום 12) שהגיע ישירות למקום הראשון במצעד הסינגלים הבריטי. אפשר להסביר את זה עם המבטים המפלרטטים של דיימון אלברן למצלמה במהלך הקליפ, או פשוט בגלל שמדובר באחד השירים הכי חושפניים שהוא כתב. למרות המילים הלא ברורות, מעריצים ואנשי תקשורת פיצחו את התעלומה וגילו שמדובר בחוויות מושפעות הרואין של דיימון יחד עם חברתו דאז ג'סטין פרישמן. בריטפופ פחות קצב שווה בלר בגוון שונה וכה טוב.

כפי שאפשר לראות משירים אחרים במצעד, מול הדימוי החייכני ומלא האור של הלהקה, הם אף פעם לא התביישו לכתוב על הצל שיכול להאפיל לפעמים על הכל. "13", האלבום השישי משנת 1999 שממנו לקוח השיר הנ"ל, לא חף מרגעים כאלה ומייצג בצורה הטובה ביתר את הצד הכי אפל של הלהקה. "Caramel" הוא כמעט שמונה דקות של אותו כאב שמתחבא ונע על גלים של שפיות שנאבדת אט אט עם מוזיקה. הכל מתחיל חלש ומשנה את הגובה שלו על פי מצב הרוח. בקושי שיר, יותר מנגינה, ועדיין המילים חודרות עמוק וחזק פנימה.

האלבום הראשון של הלהקה יכול להסתכם פחות או יותר בתוך השיר הזה, שלקוח בכלל מהאלבום השני , "Modern Life is Rubbish" משנת 1993. הרוק הדחוס, הסאונד הגולמי של גיטרות גרהאם קוקוסוניות מתעצמות עד לסיומת שלא רוצים שתיגמר.

דיימון אלברן תמיד אהב את בריטניה, גם כשבילה באפריקה ועישן אותה, גם כשגילה את המטעמים המקומיים של מרוקו והמזרח התיכון, אפילו עם כל האהדה שהגורילז הביאו לו מאמריקה, האי תמיד היה בראש מעייניו. ב-2012, לכבוד הקאמבק השני של הלהקה באירועי האולימפיאדה בלונדון, הוציאו בלר את השיר הזה - בלדה אלברנית שכולה מלנכוליה על ההווה הטכנולוגי, דרך ה-Westway העובר במערב הבירה האנגלית.

במעמקי האלבום "Parklife" חבוי אוצר מיוחד שלא יצא בתור סינגל, ועשה את דרכו ללבבות של מיליוני מעריצי בלר אדוקים. עם גיטרה שמתדרדרת למטה על צוקיה של דובר ו"אה-אה" נוגה שחוזר על עצמו. זהו עוד שיר שמוכיח שבלר הם יותר מלהקה של סינגלים, ושהקליטו שירים חזקים וידידותיים לרדיו מעבר למה שהחליטו להוציא לאור המיינסטרים.

שיר הערש האולטימטיבי, חד וחלק.

הטירוף מתחיל תמיד בלחישה, הוא נבנה בתור סולם שנח באלכסון על גבי הקיר, עולים שלב שלב עם האקורדים של הגיטרה, חוזרים על אותו משפט בפזמון, הגיטרות מתעצמות והתופים דוחסים פנימה וכשמגיעים גבוה מספיק נופלים בזעקה גמורה לרצפה. אחד השירים העוצמתיים ביותר של הלהקה, ודיימון לא מוותר בקלות על הזעקה באמצע גם בהופעות.

אחרי סיבוב הופעות ראשון וכושל בלשון המעטה ברחבי ארה"ב, ארבעת המופלאים החליטו לנסות להקליט אלבום שכולו מנותק מהשפעות של מה שיצא באותו זמן מארץ החופש. כקונטרה לתרבות סיאטל הגרנג'ית, הוציאה החבר'ה את "Modern Life is Rubbish", והשיר הזה הוא הסינגל הראשון שפונה לקהל ה"לה-לה" הרחב אך מפאר יותר מכל את הבריטיות שלהם.

קחו ארבעה אקורדים על גבי קלידים, תוסיפו להם ריפים באים והולכים כמו רוח על גבי ים, מילים על מצב רוח לא לפה ולא לשם ותתקבלו את אחד השירים היפים ביותר בקורות החיים של הלהקה. כל-כך יפה עד שהוא הצטרף לעוד שירים משפיעים כדי להרכיב את פסקול סרט הקאלט "טריינספוטינג", והעלה את ערכו של אלבומם הראשון, "Leisure", שצלע יחסית לכל שאר החומרים של הלהקה.

השיר שביחד עם "Roll With it" של אואזיס הביא לאחת הסערות התקשורתיות הגדולות בהיסטוריה הבריטית. זה השיר שזכה במקום הראשון במצעד הסינגלים הבריטי, הביא את "קרב הבריטפופ" לשיאו המוגזם, וכל ההמולה השכיחה את זה שמדובר באחד משירי הפופ הטובים והכיפיים שידעו הניינטיז. באופן מצחיק ושנון, קולו של אלברן מתנהג כדובר לאיש עשיר שמאס בחיי העיר ופורש לבית גדול (מאוד) בכפר. באופן טראגי ודרמטי, במקום לשמח את חברי הלהקה, ה"קרב" גרם לקוקסון לרצות להתאבד, לאלברן לסבול מבריונות גלאגרית ותסביכי אגו, וחברי הלהקה למדו לקח לגבי המשך הקריירה שלהם.

האלבום "Parklife" שיצא ב-1994 הוא כולו חגיגה של מה שבריטניה מסמלת: דמויות מהשגרה, חגים והרגשה של דור חדש שקם על האי. השיר הזה אמנם לא ממש מפאר את החיים של לונדון, הוא עדיין מסמל את המהות של הלהקה. הם יודעים ליצור מוזיקה מהלב, הם מבינים בערכה של כנות דרך מילים, אבל יותר מכל הם אוהבים את לונדון והסביבה, על כל חסרונותיה.

חשבו שזה שיר של נירוונה, הכירו אותו ממשחק המחשב פיפ"א 98 ובעיקר היללו אותו בתור השיר שהחזיר את בלר למפה. אחרי ה(כביכול) מפלה גדולה של הבריטפופ, החליטו חברי הלהקה לשנות כיוון מוזיקלי. רחוק מהפופ של אלברן וקרוב יותר להשפעות הרוק של קוקסון הם מצאו אוצר, ויצא להם שיר קצר במיוחד. שיר מס' 2 באלבום "Blur" הוא רק באורך של 2 דקות, אבל גם במאה ה-2,000 ה"וו-הו" תישאר אחת הקריאות הכי מזוהות עם הלהקה ועם הרוק הבריטי בכלל.

השיר הראשון תחת התגית של "בלר" שעליו אחראי לגמרי גראהם קוקסון, גם על השירה. את התחכום קוקסון תמיד הנחיל לאצבעות הפורטות במקצועיות על הגיטרה, והמילים נותרו פשוטות, וככאלה הן אפילו נוגעות יותר. שיר אהבה לכל הבודדים.

שיר שנכתב כגעגוע של חברי הלהקה לאי הבריטי, ומבוסס על דיווחי מזג האוויר ברדיו ה-BBC המעדכנים את אנשי הנמל והספינות על מצב הים והשמיים בהווה ובעתיד. השיר זכה להרבה אהדה מהקהל ומהמבקרים והוכתר לאחד השירים החזקים ביותר באלבום "Parklife". ב-2009 נוסף עוד נופך לשיר כאשר אלברן וקוקסון החליטו להראות שהעבר הכעוס ביניהם, הוא עבר ועלו לבמת פרסי מגזין NME בפעם הראשונה מזה כמעט 10 שנים ושרו את השיר הנ"ל. עם אורגנית וגיטרה אקוסטית הם הצליחו לרגש קהל שלם, ולאשר את נכונותן של כל הכתבות המשמחות שבישרו על הקאמבק הראשון שלהם.

בזמן הקלטת "13" העידו חברי הלהקה שמערכת היחסים של החבר'ה ירדו לשפל חדש. אלברן התמודד עם סיום כואב של מערכת יחסים ארוכה עם פרישמן, קוקסון נאבק באלכוהוליזם, אלכס ג'יימס מאס בחיי העיר הפרועים ודייב ראונטרי פזל לעבר עבודות יותר משרדיות (הוא בסוף הפך לפוליטיקאי). בתקופה קשה כל-כך היה "Tender" עדות לכך שבכל זאת יש משהו בקשר בין כולם, ואחד השירים היפים ביותר של הלהקה נוצר. כשהקהל של פסטיבל גלסטונברי ב-2009 שר את "oh my baby" חזרה ללהקה המתקמבקת, אלברן הקשוח לא עמד בזה ונשבר בבכי. מאז נהפך השיר הזה להמנון של כל קהל העומד ומחכה לחבר'ה שיעלו לבמה.

הפרונטמן של הלהקה תמיד היה דיימון אלברן, בראיונות לפעמים אלכס ג'יימס היה לוקח את השרביט הדומיננטי, דייב ראונטרי היה שקט וגראהם קוקסון היה מגיב מדי פעם בביישנות מתוחת כתפיים, מאחורי משקפיים עבים. לאחר כמעט עשר שנים של סינגלים שהונהגו בקולו של אלברן, הגיע הסינגל הזה שהכיר לכל העולם את האיש מאחורי הגיטרה - גראהם קוקסון - וגם נוצר אחד הקליפים האהובים והזכורים ביותר מהניינטיז. קוקסון הוציא חומרי סולו גם לפני כן, אך בעזרת הסינגל הזה, העולם הבין שיש עוד נשמה פועלת בתוך הלהקה. בקולו הקטן הוא שר על הניכור שלו מן העולם, וכתב המנון לנוער מבולבל בדרך לשנות ה-2000.

פה בעיקר התלבטתי בין הפן האישי הסובייקטיבי של המצעד הזה לצד הכוללני וסובייקטיבי גם כן. פה אני נוטה יותר לצד האישי ושמה את הביסייד הכי אהוב עליי מבין כל אלה שאני מכירה (השארתי לי כמה להכיר גם בהמשך למקרה שבו ארצה עוד בלר חדש, אל תשאלו). זה הניכור הבריטי בתוך הריף החוזר והעגמומי של גראהם קוקסון, זה דיימון אלברן וה"א-הה-הה" המיואש שלו, זה בלר שלא כל-כך אוהבים להכיר בין קליפים צבעוניים והרבה ציניות שמסתירה את האדם הכואב. זו ההתנדנדות של בלר בין האישי לכוללני, והאישי שלהם יודע להיות יפה בדיוק כמו הצד השני שלהם.

"וכל אחד הוא שכפול פיקח, ואני גם כמוהם שכפול פיקח ומתוחכם" (תרגום חופשי), השורה הזו נכתבה ב-1992, ובין התפרצויות של חצוצרות וגיטרות שורטות של גראהם קוקסון, ההצהרה כמעט נבלעת, אך היא מייצגת התחלה של המרדנות הבריטית הצעירה בניינטיז - מרדנות מקפצת, פשוטה ופרועת שיער. כאן היא ההתחלה האמיתית של בלר, בין האלבום הראשון שהם הוציאו לאלבום הבא שחתם את גורלה של הלהקה בהיסטוריה של המוזיקה הבריטית. לדעתי זהו השיר שהתחיל את ה"בריטפופ" המחוצף, משקל הנגד הבריטי לגראנג' האמריקאי.

במצעד המילים של בלר שערכו במגזין NME, זכה במקום הראשון השיר הזה עם המילים הכל-כך פשוטות:

"And you've been so busy lately that you haven't found the time, to open up your mind, and watch the world spinning gently out of time".

בעולם פוסט-11/9, סביר להניח שהמשפט הזה הוקדש לכל תושבי העולם המערבי שחטפו מכה קשה באותו יום, אבל אפשר גם לקחת אותו לדברים הקטנים שמסיתים את העולם שלנו מהמסלול הרגיל שלו. אלברן רוצה שנמצה רגעים ונהיה ערים להם, עם לחן כל-כך רגיש ונגיש, קשה שלא להקשיב לו.

דיימון אלברן לא היה הראשון לחזות את העתיד, גם לא האחרון, ובדרכו הלירית-פופית הוא הצטרף לגדולים כמו ג'ורג' אורוול ואנתוני ברג'ס (שכתב את "התפוז המכני" והקליפ מבוסס על העיבוד הקולנועי שלו) שחזו עולם טכנולוגי מנוכר ומסוכן לנפש האנושית. רגע לפני שפרשו החבר'ה מעולם הפופ, הם הביאו אותה עם בלדה שכיף לשמוע אותה גם בפעם המי יודע כמה.

קל מאוד לחלק להקות לז'אנרים מסויימים, קל לקחת תגית כמו "בריטפופ" ולהדביק אותה על אמנים שכל מה שהם רוצים זה בעצם לעשות מוזיקה לפרנסה. ככה העולם פועל, ככה הוא מקבל את הסדר שלו הוא כמה, ואם מישהו אי פעם יבקש הגדרה של המושג הזה - השיר הזה הוא התגלמות התופעה. בריטניה היא אי של צניעות וציניות, והשיר כולו מגלם אותה עם הפופ והאוויליות המוקדמת של בלר. המונולוג של השחקן פיל דניאלס, אותו הוא מגיש על מצע של מבטא קוקני חסר פשרות, מציג סיפור קטן של אדם קטן, בקצב ופזמון שיגרמו לכל אחד לחגוג את הרגעים הקטנים והשגרתיים.

האזינו ברצף למצעד מההתחלה (המקום ה-27) ועד הסוף (המקום הראשון).