12 שנים זה הרבה זמן, וכשלהקה לוקחת הפסקה בגיל בת-מצווה רק כדי שחבריה יצהירו בסופה על הוצאת אלבום חדש - זה מעלה סימן שאלה מאוד גדול לגבי טיב החומרים שהם יוציאו. בלר לקחו בדיוק כזו הפסקה, כשש שנים מתוכה הם בילו בהופעות חיות, הוציאו סינגלים חטופים מבטיחים יותר ("Under the Westway") ומבטיחים פחות ("Fool's Day") ועשו "כאילו-קאמבקים" שסיפקו כותרות למגזיני מוזיקה. כל אלה לא הכינו את המעריצים של הלהקה להודעה המשמחת והמפתיעה בפברואר השנה החבר'ה פרסמו שבכוונתם לשחרר אלבום חדש בשם "The Magic Whip", שיצא מחר (שני) לחנויות.
דיימון אלברן, גראהם קוקסון, אלכס ג'יימס ודייב ראונטרי יהיו אבות לתינוק במשקל נורמלי, חבל הטבור הארוך במיוחד מחובר באדיקות לאי הבריטי ומזרים אנרגיות טובות ממזרח אסיה הרחוקה, שם הקליטו את האלבום. לאחר ארבעה סינגלים שעשו טררם מטשטש בעיקר בקרב מעריצים, סימן השאלה חוזר ומטה ראשו בתהייה האם בלר, אבירי הנוסטלגיה הבריטית, עברו את מבחן ההפסקה? האם אחרי כל כך הרבה זמן של עבודה בלתי נשכחת, הם התעלו על עצמם? התשובה היא, כיאה לכל השאלות הגדולות, כן ולא.
אם נחזור למרווח 12 השנים, אלו היו שנים לא שקטות משתי חזיתות עיקריות: דיימון אלברן מעולם לא הפסיק לעבוד. הוא קרץ לשטחים מחוץ לגבולות הלהקה עם הגורילז בין אלבומים של להקת האם. אחרי הפירוק, אלברן נחל הצלחות רבות עם הגורילז והגיע למחוזות מוזיקליים אקזוטיים יותר כמו אפריקה, המזרח התיכון ובובי וומאק (ז"ל). את החזית השנייה פתח גראהם קוקסון, שבביישנותו הכללית פצח בקריירת-צד של מוזיקה בריט-אינדית משובחת ומגוונת. הוא המשיך לבעוט עם הגיטרות גם לאחר שעזב/הועזב מהלהקה.
אלברן וקוקסון הפכו לשמות מוכרים באי הבריטי, כנפיו של הראשון התרחבו אף יותר והגיעו למיליוני מעריצים מעבר לים תודות לגורילות שלו והמחוייבות הבלתי פוסקת להתעמק במוזיקה. כסולן ידו היתה תמיד משפיעה יותר בכתיבת המוזיקה, ואחרי הפרק שבילה לבדו גם קל יותר להבחין כמה גדולה היתה התרומה שלו ללהקה מהתחלה. באלבום הזה היא מורגשת יותר מכל, עם כמה טיפות קוקסון מסמיקות והבלחות בסיסטיות של אלכס ג'יימס והמתופף אלכס ראונטרי.
"The Magic Whip" הוא תוצאה של עבודה בהפסקות שהתחילה בקיץ 2013. במהלך חמישה ימים של שהות בלתי צפויה בהונג קונג, אלברן סירב לשבת רגל על רגל והזמין את החבר'ה לנסות להקליט חומרים ביחד. הוא הגיע לאולפן עם כמה חומרים מוכנים שהקליט במכשיר האייפד שלו במהלך סיבוב ההופעות של הלהקה, ובזמן הקצוב הם הצליחו להקליט כמחצית מהתכנון. קוקסון הרגיש שלחומר החדש יש פוטנציאל רב לבנות אלבום שלם של הלהקה ופנה לסטיבן סטריט, מי שהפיק ללהקה את רוב האלבומים, והם החלו לעבוד. כשהציגו לאלברן את החומר הגמור הוא התלהב כל-כך, עד שניצל את סיבוב ההופעות של אלבום הסולו המצליח שלו מהשנה שעברה כדי לחזור להונג קונג ולכתוב מילים ברוח המקום. עוד כמה חודשים של עבודת ליטוש הספיקו בשביל לסיים את העבודה.
האלבום ברובו נשמע כמו מה שאלברן היה יכול לכתוב לכל פרויקט שלו, כשרוב השירים מתחילים בשכבת סאונד אלברנית וממשיכים עם נטייה להזכיר שיש עוד שלושה מוסקטרים בשביל אחד ובשביל כולם. האלבום מתחיל עם "Lonesome Street" אשר נמצא אי-שם גבוה במצעד הדמיוני של שירי הפופ הכיפיים ביותר של הלהקה (ואולי בכלל), עם חתיכות שיר שעוברות מבריטפופ טהור וקליל לימים טבולים בתוך הכימיה הפסיכדלית של פעם. כמו "Tender" האהוב מהאלבום "13", השיר עובר במסירות ווקאליות בין אלברן לקוקסון.
החיוך המתוק של זיכרון מבלר של פעם נמוג עם "New World Towers" שנשמע כמו בי-סייד של הגורילז, "I Thought I Was a Spaceman" הזר והמנוכר מתחיל גם כן עם סממנים של גורילות, אבל מתפתח ליצירה יותר שיתופית כשהגיטרה המערבונית של קוקסון מבצבצת יחד עם קולו, והונג קונג גם כן מראה סימנים של חיים דרך צלילי הקסילופון. הבלדה "My Terracotta Heart" היתה יכולה להיכנס בקלות לרשימת השירים מאלבום הסולו של אלברן משנה שעברה, עם מילים שמספרות על אהבה לתחושת אחווה שאבדה (עדות ל'סיפור האהבה' בין אלברן לקוקסון החברים מימי התיכון?), ומלודיה פשוטה ונוגה המזוהה עם השירים מאותו אלבום.
בכל זאת הנשמה של בלר עדיין חיה ובועטת: כשהגיטרות הרועשות של קוקסון נדחסות ב-"Go Out" ועושות רעש מעורר לאוזניים. "I Broadcast" משדר רוח שטות המתחזקת יחד עם "Ong Ong" וה"לה-לה" המוכר של הלהקה מימים בהם הם מרדו בגראנג' האמריקאי. הצלילים הממוחשבים שפיתח דיימון אלברן באייפד הפרטי ב-"Ice Cream Man" עוברים טרנספורמציה מטושטשת בעזרתו אקורדים אקוסטיים של קוקסון ואלכס ג'יימס, שהבס הקליל שלו מורגש ככל שהשיר מתקדם.
אלברן עדיין כותב כמו אדם שכלוא לבדו בעולם תעשייתי, מתגעגע למגע העור האנושי החם. בין הכינורות הדרמטיים ב-"There Are Too Many Of Us", מנסה אלברן ללמד כהרגלו לקחים לגבי החברה שבה העולם כולו חי, באמצעות אותם בתים קטנים חסרי חשיבות. עצי הדובדבן של "Pyongyang", בירת צפון קוריאה, מטפטפים צבעים על ראשו של אלברן שבמשיכת קולו מצייר עוד מהמלודיות המתוקות שלו. הכינורות חוזרים ב-"Mirrorball" הסוגר את האלבום ומתפקד בתור השיא הבלדי, ה-"This Is A Low" של האלבום החדש, עם נגיעות גיטרה שמעבירות תמונות של כריס אייזק והלנה כריסטנסן משחקים בנבזיות על חוף אמריקאי בקליפ של "Wicked Game".
בלר תמיד ניסו לגוון, שטו על זרמי נהר התמזה, פלשו למחוזות רוקיסטיים גסים יותר, ספגו אלקטרוניקה חשוכה והכניסו בסופו של דבר גם כמה מטעמים אתניים (תודות לאלברן וסקרנותו הבלתי נגמרת בענייני מוזיקת עולם). אם "Think Tank" מ-2003 היה ניסיון של אלברן לחבר בין הפופ של הלהקה למרוקו, כאן נעשתה אותה עבודה רק עם מקום אחר. אלא שההשפעות ההונג-קונגיות המינוריות על השירים ב-"The Magic Whip" מעידות על דלילות ברצון לחדש. בלר לא חזרו הפעם בשביל לגוון, אלא כדי לבדוק מה הם יכולים ליצור ביחד אחרי שלל טיפולים פסיכולוגיים שעברו במשותף, והובילו לסולחה רצינית על הבמה ובאולפן.
התוצאה של מערכת היחסים הסבוכה הסתכמה כאמור במשקל נורמלי, לא מתעלה על וגם לא נופלת מהאיכות של פעם. "The Magic Whip" הוא אלבום פופ כיפי ומלודי במינונים נכונים המזכירים טיפה מן העבר, אך לא מנסים להתחבב על הקהל כבר מהאזנה ראשונה. סביר להניח שהשירים יוכלו להחזיק את הקהל על הרגליים בהופעות, אפילו יגרמו להם להזיל דמעה או שתיים, אבל בעידן שבו תשומת הלב יכולה לעבור בקלות מאלבום אחד לאחר, קשה לחשוב שאחד מהשירים יעבור את מבחן הנצח בתוך אוזניים של אנשים שלא העריכו את הלהקה, או את אלברן, עד עכשיו.