פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קשוב מאוד 92: מחפשים מוזיקה אתיופית? תמשיכו לחפש

      כמו בכל תחום בתרבות ובחברה הישראלית, קהילות שוליים מודרות ומוצגות כקוריוז או כעלה תאנה. זה בוודאי גם המקרה של המוזיקאים האתיופים בישראל. בלוג המוזיקה הישראלית של נדב מנוחין

      לפני שלוש שנים בדיוק הוציא טוני ריי, זמר ג'מייקני הנחשב כאחד מחלוצי הרגאיי בישראל, שיר בשם "ילד אתיופי" יחד עם להקת עמג'ה. זה הלך ככה: "ילד אתיופי - לא רוצים אותו בגן / מה הוא מבין? הוא רק ילד קטן / גננת משאירה את הילד בחוץ / הילד לבד, פתאום מרגיש לחוץ / ילד אתיופי פתאום מרגיש נחות / פעם ראשונה פוגש בגזענות... שירתתי ת'מדינה שלוש שנים / עכשיו אני מרגיש, שאותי לא רוצים / קיבלתי תעודות כשסיימתי לימודים / אבל אתיופים – למקצוע, לא מקבלים... שכרתי לי דירה, בגטו מסכן / יש אנשים שלא רוצים אתיופי שכן / בבית הכנסת מפריע - צבע עורי / אלפי שנות יהדות ולא רוצים אותי / זה פשע, זו בושה, בארץ שלנו, כל זה קורה עכשיו". מה יותר נורא: שהטענות האלה מוכרות הרבה זמן ובכל זאת לא נעשה כלום או שהן כבר הפכו להיות מובנות מאליהן?

      כמו בכל תחום בתרבות ובחברה הישראלית, קהילות שוליים מודרות ומוצגות כקוריוז או כעלה תאנה. זה בוודאי גם המקרה של המוזיקאים האתיופים בישראל. אפשר למנות על שתי כפות ידיים את המוזיקאים האתיופים שנכנסו למיינסטרים הישראלי. רובם נאלצו להיעזר במוזיקאים "צברים" בשביל לעשות זאת. הראשון שבהם היה כמובן שלמה גרוניך והעבודה שלו עם מקהלת שבא על "המסע לארץ ישראל". גרוניך הקים את המקהלה והקליט איתה אלבום שלם סביב חוויית העלייה. המעשה של גרוניך היה חלוצי בכך שהוא נתן קול לקהילה הזאת, אבל גם הנציח מצב שבו הקול האתיופי קיים כקולות רקע ולאו דווקא כקול מוביל. המצב הזה כמעט לא השתנה בעשור שלאחר מכן, כאשר כמעט כל הזמרים האתיופים - ובעיקר הזמרות - היו זמרי ליווי.

      גם הפרויקט הגדול והמשמעותי האחר שנתן קול למוזיקאים אתיופים - הפרויקט של עידן רייכל - לא היה שונה במהותו. רייכל הצליח להביא למיינסטרים אלמנטים מהמוזיקה האתיופית ולהטמיע אותם בלהיטי ענק - וזה דבר עצום. ההצלחה של שירים כמו "בואי" ו-"ממעמקים" לא מובנת מאליה בכלל, ולרייכל יש זכויות רבות בכל דיון על כניסת מוזיקאים אתיופים למיינסטרים הישראלי. צריך להגיד גם שהמוזיקה של רייכל היא לא אתיופית ממש, ושאף אחד מהזמרים האתיופים שטיפח - אפילו לא כברה קסאי - לא הצליח כסולן מחוץ למסגרת המהודקת והרכה שלו. גם כאן, הם הצליחו כזמרי ליווי בפרויקט - ולא כקול אינדיבידואלי. המערכון המפורסם והמרגיז של מ"ק 22 על גרוניך ורייכל זיהה את הבעייתיות הזאת כבר לפני שנים.

      אם יש גאולה בתחום הזה היא נמצאת במוזיקה השחורה. ההזדהות של יוצאי אתיופיה עם מסורות של רגאיי והיפ הופ מציעה להם מקום אותנטי, עדכני ולא פולקלוריסטי. כאן יש מסורת מרשימה יותר. הראשונות היו האחיות אינגדשט - איילה, מלכה ומרי, שנתקעו באותה המשבצת כמו הקודמים שתוארו. השלוש, זמרות סול מעולות, צמחו כזמרות ליווי בפרויקטים שונים של פילוני ומוקי משב"ק ס', אבל נכשלו בקריירת הסולו. בשנים האחרונות המחסום הזה נשבר: הצמד אקסום (שחציו אתיופי) וההרכב קפה שחור חזק - במקרה או לא, מקורם של שני ההרכבים האלה מנתניה - פרצו את מחסומי הפלייליסט וזוכים להערכה כמעט מקיר לקיר. זה גם המקרה של האתיו-סול של אסתר רדא, שכזכור הוציאה את אחד מאלבומי השנה של וואלה תרבות. בתוך כל אלה, חייבים להזכיר שבמקביל מתקיימת סצנה שלמה של מוזיקה אתיופית ממש, שמצליחה מאוד בתוך הקהילה הזאת אבל כמעט ולא נראית מבחוץ. העבודה של יוסי מרשה ונדב הבר היא כנראה הבולטת ביותר.

      סיום הטור מזקק את התסכול. אהוד בנאי מחה נגד אפליית יוצאי אתיופיה באחד השירים הכי הגדולים שלו, "עבודה שחורה" מאלבום הבכורה שלו עם הפליטים, ותיאר את המציאות כאשר גם כאן בארץ נמשכת הגלות. עברו כבר יותר מ-25 שנים, ואף אמן ישראלי גדול אחר לא שר על זה, לא כתב על זה, לא התעסק בזה. נוח לחשוב על האתיופים כעל עלייה מרגשת, ונוח לשמוע אותם ברקע כאיזו מוזיקת עולם אקזוטית. אבל לא נוח לשיר על מה שקורה כאן. זה בעצם כל הסיפור, לא?