ב-2007 פנתה קורטני לאב אל הבמאי ברט מורגן ושאלה אותו אם היה מעניין אותו לעשות סרט על בעלה המנוח, קורט קוביין. היא ראתה את סרטו של מורגן, "הילד נשאר בסרט" - על חייו של המפיק ההוליוודי האגדי בוב אוונס - וחשבה שהוא האיש המתאים ביותר לתפקיד. על זה בדיוק נאמר "הצעה שאי אפשר לסרב לה", אם לצטט מ"הסנדק" שאותו אוונס הפיק. אתה בהחלט לא יכול להגיד לא, אבל המשא שעל כתפיך - לספר את סיפורו של אייקון הרוקנרול האחרון שידע ויידע העולם - כבד כמעט כמו שהיתה ההצלחה על כתפיו של קוביין עצמו. שמונה שנים מאוחר יותר - כשש מתוכן הוקדשו לעניינים משפטיים של זכויות ומלחמות בבתי משפט בין לאב לבתה פרננס בין - הגיע "Kurt Cobain: Montage of Heck", וההסכמה היא גורפת: לאב עשתה בחירה ראויה והפקידה את הג'וב המאוד מורכב והמאוד מסוכן הזה בידיו של האדם הנכון.
על פני 132 דקות משרטט מורגן ברגישות את דיוקנו של הילד מהעיר אברדין שבמדינת וושינגטון, שבסך הכל רצה להיות שייך והפך בעל כורחו לדובר של דור. כשצופים בסרט וחתיכות הפאזל לאט לאט מתחברות אחת לשניה, מבינים שהסוף העצוב של קוביין היה כמעט בלתי נמנע. רצה הגורל והוא נכשל בניסיון התאבדות עוד כשהיה טינאייג'ר רדוף ומסוכסך, רק כדי להפוך לאל עוד בחייו ולסיים אותם בעצמו - הפעם בהצלחה - כשכבר לא יכול היה להכיל את הכל. גם אנשים חזקים ויציבים בהרבה היו מאבדים את עצמם בתוך ההיסטריה שבזמן אמת הפכה להיסטוריה, ככה משום מקום, בין לילה, ולקוביין לא היה סיכוי. לא אכנס לפרטים כדי לא לעשות ספוילרים - למרות שאיך זה נגמר בסוף כולם יודעים - אבל הילד השמח שהפך לנער אבוד שנדחה על ידיו הוריו הגרושים ולא מצא את מקומו באף מקום, לא יכול היה ככה פתאום, על הדרך, להפוך לכוכב הרוק הכי גדול בעולם. הוא לא היה מוכן לזה, אף אחד לא הכין אותו לזה, אף אחד לא יכול היה להכין אותו לזה.
אם בכלל ניתן לבחון את לבו וכליותיו של אדם זר, בטח אחרי שהוא כבר לא בסביבה, אזי הסרט של מורגן הוא מסע אינטימי ביותר לתוך נפשו הסוערת של קוביין. במובן הזה הוא כמעט דוקו-ריאליטי, לרגעים קשה לצפיה. "Montage of Heck" הוא גם הסרט הראשון על הסולן של נירוונה שקיבל את האישור הרשמי של המשפחה: לאב כאמור יזמה אותו, בתם של קוביין ולאב - פרנסס בין בת ה-22 - חתומה עליו כמפיקה; ההורים שלו, אחותו, אמו החורגת, בת זוגו הראשונה - כולם מדברים למצלמה לראשונה מאז שהתאבד באפריל 1994.
מורגן קיבל גישה למחסן שבו הופקדו חפציו של קוביין וגילה בו אוצרות שאיש לא ידע שקיימים: 108 קלטות שעליהן הנער קורט הקליט את עצמו ואת הרהורי לבו, כמעט יומן אודיו אוטוביוגרפי שמשמש כבסיס של הסרט, סרטי וידיאו ביתיים, ציורי קומיקס מורבידיים יותר ופחות שמורגן הפך לאנימציה, שרבוטי זרם תודעה, מיקסטייפס, שירים (כולל ביצוע ל"And I Love Her" של הביטלס, שמעלה חיוך כי מי היה חושב שקוביין יבצע שיר של מקרטני ולא של לנון) ועוד זיכרונות בצורות שונות ומשונות.
האם לקוביין, שמתגלה בסרט כאובססיבי לפרטיותו וכמי שנוטר טינה על כל מילה רעה שנכתבת עליו (הוא כנראה לא היה שורד יום בעידן הפייסבוק והטוויטר ומכלה את יומו בחיפוש השמות שלו ושל אשתו ובתו), היה נוח עם ההצגה של סודותיו הכמוסים ביותר לעיני כל? לא בטוח. אבל בשביל משפחתו - בעיקר בשביל פרנסס שנפרדה מאביה בגיל שנתיים וכאן זוכה לפגוש אותו כמו שהוא, לטוב ולרע - ובשביל מעריציו, אלו שהמוזיקה שלו היתה לפסקול חייהם, מדובר במתנה. הדבר הראשון שעשיתי כשחזרתי הביתה אחרי שראיתי את הסרט היה לשים ברקע את האנפלאגד של הלהקה, שמקבל בסרט את המקום הראוי לו.
כמו שב"הילד נשאר בסרט" בחר מורגן לוותר על חלקים בביוגרפיה של אוונס כדי לתת לסיפור לזרום חלק יותר - הוא למשל מתרכז במערכת היחסים שלו עם אשתו השחקנית אלי מקגרו ומתעלם משש הנשים האחרות שאיתן התחתן לאורך השנים - גם כאן הוא פוסח על רגעים והקשרים: האלבום הראשון של נירוונה "Bleach" נשאר בחוץ, גם מקומה של נירוונה כמבשרת מהפכת הגראנג' וחלקה בסצינה של סיאטל אינם מקבלים ביטוי. נציג הלהקה בסרט הוא כריס נובוסליק שמדבר יפה על קוביין, ואילו היעדרותו של דייב גרול - לפי מורגן בגלל ענייני לו"ז - קצת צועקת. המוזיקה לעומת זאת מאד נוכחת, ומשמשת כקונטרה אפלה לתמונות התמימות והדוממות של קוביין משלבים שונים בחייו.
בשבילי, "Montage of Heck" הוא ה"התבגרות" האמיתי, והוא כל מה שהסרט של ריצ'רד לינקלייטר היה אמור להיות ולא הצליח. מורגן חוזר להתחלה ומספר את הסיפור של כולנו: כל כך הרבה ממה וממי שאנחנו נקבע בילדות שלנו. ההורים של קוביין - בתחילת חייו הכוכב של המשפחה, הנסיך האהוב - התנערו ממנו. הוא הפך קיצוני יותר. הציורים של מיקי מאוס וגופי התחלפו לדמויות של מפלצות מדממות. ההיפראקטיביות שלו הוזנחה. בבית הספר הוא חטף, בנות היו יעד בלתי נגיש. המוזיקה הצילה אותו אבל גם הרגה אותו בסוף. בדרך היו ההרואין הנורא וכאבי הבטן הכרוניים (שרק בגללם הייתי מתאבד) ומערכת היחסים עם לאב - עוד טיפוס לא פשוט ביום טוב וסוג של גרסה צעירה יותר של אמא של קוביין - וכמובן האבהות בגיל 25. הוא רצה תא משפחתי נורמלי, פיצוי על ההתרסקות של התא שממנו הגיח, אבל זו לא היתה העסקה שנתפרה בשבילו. הוא לא רצה לאכזב והכי פחד שישפילו אותו, ובסוף גם כל האהבה וההערצה בעולם לא הצליחו למלא את החלל הזה.
אפשר לכתוב עוד ועוד על הסרט הזה ובעיקר על קוביין עצמו, אל טבוע. הלב יוצא אליו. יפה, מוכשר, מצחיק, אינטליגנטי, בודד, רגיש מדי, מקולל. מורגן מתקרב כאן הכי הרבה שניתן לקוביין וטוען את הזיכרון שלו בעוד שנים מוצדקות של חסד - אבל כאדם, לא כמיתולוגיה. בן אנוש פגום שלרגע הצליח להתרומם מעל חיים בינוניים וחסרי תכלית אמיתית ונגע בנצח. בתמורה, הנצח נגע בו חזרה בצורה שהוא בחיים לא היה מעז לדמיין. לסיכום: רוצו עכשיו ותגידו לילדים שלכם שאתם אוהבים אותם הכי בעולם ושאף פעם לא תפסיקו.
מני אבירם ינחה מפגש עם ברט מורגן אחרי ההקרנה החגיגית של הסרט ב-14.5 במסגרת פסטיבל דוקאביב
צפו בחינם בסרט תיעודי נוסף על סולן נירוונה - "קורט קוביין: פרויקט ללא שם"
20 שנה למותו של קורט קוביין: פרויקט מיוחד של וואלה תרבות