קן לציפור: "החוחית" חזק וחכם, אבל אינו ציון דרך בתולדות הספרות

אין טעם להתחמק – עדיף לגשת מיד אל הפיל עב הכרס שבאמצע החדר: "החוחית" של דונה טארט הוא ספר ארוך. מאוד. במימדים אפיים כמעט. בתרגום לעברית הוא משתרע על פני 839 עמודים בלי להתנצל, ולמרות שהקריאה בו כמעט שלא נתקעת או נגררת, עדיין ייקח לקורא הממוצע המון זמן לסיים אותו. פיל נוסף שקשה להתעלם ממנו הוא הבאזז שהספר הזה הספיק לעורר מאז יציאתו לאור. "החוחית" זכה בפרס הפוליצר לשנת 2014, הוכתר כספר השנה של אמזון שנה אחת קודם לכן, קטף עיטורים נוספים במדינות שונות וזכה לאהדה גדולה בקרב קוראים ומבקרים באירופה ובארצות הברית, לצד לא מעט ביקורות ארסיות. האמת, כרגיל, נמצאת אי שם באמצע. "החוחית" הוא אכן ספר חזק, קולח, מתוחכם ומתריס, אבל הוא עדיין לא ציון דרך בתולדות הספרות הצפון-אמריקנית כפי שסבורים מבקרים אחדים. ולמקרה שזה לא הודגש מספיק – הוא גם ארוך. מאוד.

תיאו דקר הוא נער ניו יורקי חכם ורגיש שחי בדוחק ובאושר עם אמו לאחר שאביו האלכוהוליסט נטש אותם. חייו משתנים כאשר הוא נקלע לתערוכה של ציורים הולנדיים במוזיאון המטרופוליטן בדיוק כאשר מתרחש במקום אירוע טרור רצחני שקוטל את האם ואנשים רבים נוספים. תיאו, מהניצולים הבודדים, גונב בדחף של רגע, בחסות העשן והאבק והמהומה, את "החוחית" של פבריציוס. תמונה קטנה, יפהפייה ויקרת ערך שאמו העריצה, ושבשנים שיבואו תשמש עבורו מזכרת מהאם ותשכך מעט את הגעגועים הקשים אליה.

מכאן והלאה מידרדרים חייו של תיאו במהירות – "כשאיבדתי אותה איבדתי גם כל ציון דרך שהיה עשוי להוביל אותי אל מקום מאושר יותר, אל חיים מיושבים או נעימים יותר", הוא מתוודה (עמ' 13). באין משפחה עובר תיאו להתגורר עם ידידו אנדי, נער גאון, מופנם וחנון עד אימה, ועם משפחתו העשירה, הסנובית והקרירה. הוא מתיידד עם הובי, סוחר ומשפץ עתיקות טוב לב שמנחיל לו את רזי המקצוע, ועם בת חסותו הצעירה שנפצעה בפיצוץ במטרופוליטן, ושבה הוא מתאהב עד מעל לראש מסיבה לא לגמרי ברורה. דווקא כשנראה שחייו של תיאו מגיעים סוף כל סוף לכדי איזון כלשהו – להוציא העובדה שהפרעת הדחק הפוסט-טראומטית שלו אינה זוכה לטיפול הולם בשום שלב בעלילה – מופיע משום מקום אביו הנעדר ונוטל עליו חסות מחודשת ולא ממש רצויה.

האב, שהמיר את האלכוהול בסמים ובהימורים, ושכתוצאה מכך נעשה הרבה יותר שמח וידידותי, לוקח את תיאו (שמסתיר את התמונה הגנובה במזוודתו) אל הצד השני של היבשת, לבית גדול וריק בפרוור קמל של לאס וגאס שאותו הוא חולק עם בת זוג נרקומנית ובלתי נסבלת. עד מהרה מסתבר שלשניים יש דברים מעניינים יותר לעשות מאשר לגדל ילד והם פחות או יותר מוותרים על כל העסק. בבית הספר מכיר תיאו את בוריס, נער רוסי-פולני-אוקראיני דוחה ומקסים – ייצרי, קפריזי וזועם, אבל גם נדיב, רב-תושייה ומשכיל, שחי גם הוא כמעט לבד ומעדיף לשמור מרחק מאביו השיכור ומטיל האימה. בהיעדר כל השגחה הורית הופכים השניים לחברי נפש ומנהלים חיים מכמירי רחמים של הזנחה והרס-עצמי: התמכרות לאלכוהול ולסמים מכל הסוגים, גניבה מחנויות, תזונה מבוססת חטיפים וסוכריות מנטה, טינופת וזוהמה בכל מקום. ברגע נוגע ללב במיוחד שואל את עצמו תיאו "איך נקלעתי לחיים החדשים המוזרים האלה, שבהם זרים שיכורים צועקים סביבי בלילה וכל הבגדים שלי מלוכלכים ואף אחד לא אוהב אותי?" (עמ' 280). שוב ושוב הוא משחזר בדימיונו את רגע הפיצוץ במוזיאון ומאשים את עצמו במותה של אמו, שהגעגועים אליה הולכים ומחריפים ככל ששאר הדברים הולכים ומאבדים משמעות.

את כל האירועים האלה מלווה הסוד הגדול של תיאו, ציור החוחית הגנוב, שלאורך התבגרותו נמצא תמיד ברקע, כמעין מפלט עבורו – סוג של חפץ מעבר שמהווה לא רק קשר מטאפיזי עם אמו האהובה, אלא גם זיקוק של העצמי הקודם שלו, טרום המציאות הנוכחית של עליבות קיומית וחומרים אופיאטיים. התמונה היא גם חלק מאמירתה החוזרת ונשנית של המחברת על חשיבותה ונצחיותה של האמנות, או כפי שמגדיר זאת תיאו: "הציור גרם לי להרגיש פחות בן-תמותה, פחות רגיל. הוא היווה תמיכה והצדקה. הוא היה מחיה ותמצית. הוא היה אבן הראשה שהחזיקה את הקתדרלה כולה" (עמ' 608). בלאס וגאס הופכת החוחית גם למקור הדאגה העיקרי של הגיבור, כאשר הוא קולט את חומרת הפשע שביצע ואת העונש הצפוי לו אם ייתפס. למרות זאת, היא נמצאת בדרך כלל ברקע של הסיפור, ועוברת לקדמת הבמה רק בחצייה השני (והפחות מוצלח) של היצירה, כאשר טארט מזנקת לפתע שמונה שנים קדימה ומתארת את חייו של תיאו כגבר צעיר שמנסה להתמודד עם ההתמכרויות שלו ועם השקרים הגדולים של חייו, ואת המסע הסוער שלו לאמסטרדם בעקבות התמונה.

יצירות בהיקפים סטיבן-קינגיים כאלה מכילות בדרך כלל מספר רב של גיבורים ודמויות משנה. אלא שטארט, בדומה למה שעשה וינס גיליגן ב"שובר שורות" (וזו אינה נקודת הדימיון היחידה בין היצירות), ניסתה לכתוב יצירה מונומנטלית שמבוססת על קומץ זעיר של דמויות "חשובות", כשכל יתר הדמויות – המעטות גם כך – משורטטות בקווים כלליים מאוד, לפעמים אפילו ברישול. למעשה, שתי הדמויות היחידות ב"החוחית" שהן באמת מורכבות ומעניינות הן תיאו ובוריס. שאר הדמויות המשמעותיות הן או חד-מימדיות במפגיע (אנדי החנון, אמו הבטי-דרייפרית הנוקשה, אספן העתיקות הרחום והחנון), או נותרות בגדר חידה בלתי מפוענחת, ללא כל ניסיון רציני לפתור אותה (אמו המנוחה של תיאו, הנערה ניצולת הפיצוץ שבה הוא מאוהב, אספן האמנות שמנסה להפליל אותו). התוצאה היא ספר ארוך במיוחד שמתמקד בעיקר בשתי דמויות. אמנם מדובר בדמויות מוצלחות וכובשות, אבל בכל זאת, שתיים בלבד, ללא שום שחקני חיזוק רציניים. לפעמים, כמו ב"שובר שורות", זה מרגיש מעט מדי.

טארט, בכך אין ספק, יודעת לכתוב במידה לא מבוטלת של כישרון, ומסוגלת להחזיק את הקורא עירני ודרוך לאורך הספר כולו (למעט, אולי, העמודים האחרונים של הרומן – מסה ארוכה ומעט מבולבלת מפיו של הגיבור על אמנות, על אהבה ועל החיים עצמם, שלא היה מזיק לקצץ. ובצער רב היה ניתן לוותר גם על התיאורים הארוכים, עוצרי הנשימה ומסמרי השיער של שיפוץ רהיטים עתיקים). בזכות הכישרון הזה "החוחית" הוא ספר מהנה למדי שבזמן אמת כמעט שלא מרגיש ארכני, טרחני או מציק, גם אם לאחר הקריאה נראה שניתן היה בכיף לקצר אותו בכמה מאות עמודים. למרות האורך המופרז הצליחה טארט להביא את העלילה לכדי סיום מוצלח ומתגמל, והרבה פחות מדכא ממה שניתן היה לצפות; מהסופים האלה שגורמים לקורא להרגיש שזמנו היקר לא הושלך לריק. את ההנאה מהקריאה יש לזקוף גם לזכות התרגום המצויין של קטיה בנוביץ', שהצליחה להתמודד היטב עם משימות לא פשוטות, וראויה לשבח מיוחד על הדרך שבה היא מעבירה באופן אמין, משכנע ומצחיק את השפה העשירה אך המשובשת להחריד של בוריס.

האם "החוחית" הוא באמת אירוע תרבותי מכונן כפי שניתן להסיק מהסערה שחולל במדינות שונות ומההתכתשויות המרות של מבקרי ספרות סביבו? לא בטוח. זה בהחלט רומן טוב שכדאי מאוד לקרוא אם אין לכם בעיה להקדיש כמה שבועות (או חודשים) לספר אחד ויחיד, אבל בסופו של דבר מדובר בסיפור צנוע ורזה למדי, חרף שפע עמודיו: רומן חניכה נטול חניכה של ממש, ספר התבגרות שבוחר לדלג על ההתבגרות עצמה, מסע הרפתקאות שגיבורו הראשי ממלא בו תפקיד סביל למדי. על כל פנים, המסר שמבקשת טארט להעביר אודות ערכן וחשיבותן של יצירות מופת כמו ציור החוחית, כאלה שימשיכו להתקיים זמן רב אחרי יוצריהן ואחרינו, הוא מעניין ומעורר מחשבה, גם אם ספרה שלה אינו עתיד להיכנס לפנתיאון של אותן יצירות מופת נצחיות.

"החוחית" מאת דונה טארט, הוצאת מודן, 839 עמודים. מאנגלית: קטיה בנוביץ'