אומנם אין לנו הרבה הזדמנויות לראות כאן בארץ אמן פופ טרי ומדובר בזמן אמת, אבל מעת לעת מתרחש הנס הקטן שבו מגיע לכאן אחד כזה, בזכות אמרגן שהיה מעודכן מספיק לסגור אותו עוד בימים שלא היה לאמן כסף לשכר דירה, ורגע לפני שהמנהלים שלו מסמנים עלינו איקס מפאת חוסר זמן והצעות כספיות שוות הרבה יותר. ההופעה המכורה מראש של מו הדנית במועדון הבארבי בשישי האחרון, היתה ללא ספק מהמאורעות הנדירים האלה. הקהל הישראלי זכה לראות בלייב הופעה של אמן שנמצא בדיוק בתפר הדק שבין עולם האינדי לבין כיבוש המיינסטרים והקהל הרחב.
הסיטואציה הלא שכיחה הזאת, שדי מזכירה את היסטריית צ'ט פייקר לפני מספר חודשים (עם שתי הופעות סולדאאוט בבארבי), גרמה לכך שבשבוע של ההופעה רחש עמוד ההופעה בפייס בביקוש עז לכרטיסים על ידי מי שגילה אותה רק בשבועות האחרונים בזכות שיתופי הפעולה שלה עם כוכבי מצעדים כמו איגי אזליה ומייג'ור לייזר, שלהיטם הנוכחי "Lean On" הוא אחד ממרענני הקיץ הנוכחי וחבר של כבוד ברשימות גלגל"צ. לא יהיה מוגזם לומר שעוד שבועיים בפלייליסט ואנשים כבר היו הולכים מכות על הכרטיס. טרפת הכרטיסים לאלט ג'יי יכולה ללמד על כך (כל אלה אגב מיובאים לכאן על ידי חברת ההפקות 'נרנג'ה').
קרוב ל-900 בני מזל זכו להיות בבארבי בשישי, חלקם הגדול כנראה מסוג האנשים שאוהב לחפור בבלוגים של מביני עניין ונתקלו שם על הדרך באלבום הבכורה המוצלח שלה, "No Mythologies to Follow". אבל הז'אנר שבו שוחה מו - אלקטרוניקה פופית מלודית לא יותר מדי חדשנית אבל בהפקה של מפיקים מגניבים - הוא מזמן לא רק נחלתם של היפסטרים. עם מיני-להיטים כמו "Don't Wanna Dance" ו-"Pilgrim", שניהם ביקרו בפלייליסט הגלגלצי בעבר, מדובר היה בקהל יחסית מגוון, אבל גם כזה שהפגין בקיאות מרשימה בטקסטים. התשואות נשמעו גם בשירים הפחות מתוקשרים, כמו "Freedom #1" מהאי.פי שקדם לאלבום הרשמי, וביצוע הסולו לדואט הכה היספטרי "One More" עם אליפנט השבדית.
למי שלא עשה קצת תחקיר יוטיוב בבית בשעות שלפני, שום דבר בתחילת ההופעה לא מלמד על הטירוף הבימתי שיקבל מהדנית האנרגטית בהמשך, כולל ביקורים תכופים בתוך ובין הקהל. ההופעה נפתחת בבלדה של ממש, שיר הסולו הכי טרי שלה "New Year's Eve" הכה לנה דל ריי-י. משם היא בונה מתח עם "Fire Rides" שכמו באלבום מתפוצץ רק בפזמון, וכשמגיע השיר השלישי, ההמנון "XXX 88" שהפיק לה דיפלו וגריטינג "תל אביב" קלאסי, הקהל כבר מתחיל להבין לאן זה הולך. הוא מגיב לה בהתלהבות ושירה בציבור ממש באותה מידה שבה הוא עסוק בתיעוד בסלולר, ומו בתמורה מחזירה אהבה. לזכות הלהקה המצומצמת והיעילה שמלווה אותה (גיטריסט, מתופף וסאמפלריסט), ייאמר שגם שירי האלבום הפחות קצביים או קומוניקטיביים זכו לביצועים קצת יותר מרימים ששמרו את הקהל דרוך.
מעמדה העכשווי של מו בפופ העולמי מציב אותה בנקודה הכי טובה שהקהל יכול לבקש בהופעה. מצד אחד לא מדובר באמנית מתחילה שעדיין מחפשת את השטיק שלה, ומצד שני לא גדולה מספיק עדיין בשביל לתפוס תחת. תוסיפו לזה יכולת ווקאלית נאה גם בלייב, אנרגיות שהכי לא מאפיינות זמרות סקנדינביות אחרות שאתם מכירים (ותודה לעבר הפאנקיסטי שלה), לצד תלבושת לא שגרתית של אאוטפיט חליפת ספורט לבנה, מחווה לאלילתה ספורטי ספייס (כולל הקאבר המלבב ל-"Say You Will Be There", שעשה לקהל צמרמורות נוסטלגיות גם אם חלקו רק נולד כשהמקור יצא), ותקבלו הופעה יוצאת דופן, שלא פלא שהסתיימה בסטייג' דיבינג לקהל, כולל ביקור אמיץ במיוחד לפני כן על המרפסת של המועדון במהלך ביצוע הלהיט "Walk This Way".
הפידים בפייסבוק ובאינסטגרם מהיממה האחרונה מלמדים שיהיה די קשה למצוא מישהו שלא יצא מרוצה מההופעה הזאת, אבל גם אם היה מדובר בהופעה קצרה יחסית (שעה ועשרה. בכל זאת, אלבום יחיד), שהתחילה בזמן מאוד ישראלי (23:00) - כמה כבר אפשר להתלונן? הרי זכינו להיות נוכחים בהופעה בינלאומית שנסגרת עם "Lean On", אחד הלהיטים שעוד הכי נזכור מהקיץ הזה, ונותנת תקווה שלא לנצח נועדנו רק לחוויות נוסטלגיות מפוקפקות בפארק עם אמנים מזדקנים.
