היחס של שוחרי האמנות למנשה קדישמן היה תמיד אמביוולנטי. מצד אחד פסל מחונן ומוערך, חתן פרס ישראל לפיסול, ומצד שני צייר של כבשים. "כמה כבשים אפשר לצייר?", אנשים שואלים לא פעם ואני תמיד תוהה למה לא שאלו אף פעם את מודיליאני כמה פורטרטים אפשר לצייר. שהרי הכבשים של קדישמן הם פורטרטים לכל דבר, בעלי אופי ומצב רוח מובהקים, אך לצמצם את מהותו של קדישמן לצייר של כבשים עושה עוול לאמן שהיה פורץ דרך בזרם המושגי (קונספטואלי) באמנות הישראלית בשנות השבעים.
ב-1972, עם סיום שהות של 13 שנה בלונדון, השתתף קדישמן בתערוכה שלא רבים יודעים עליה, שהוצגה בגלריית Gallery House בלונדון. חלל זה נחשב באותה תקופה לחוד החנית של הסצנה הקונספטואלית האמנותית בלונדון.
בתערוכה, Affidavit שמה, השתתפו 6 אמנים ישראלים וביניהם משה גרשוני ומיכאל דרוקס, והיא עוררה התעניינות רבה באמנות ישראלית קונספטואלית. קדישמן הציג במהלכה צילומה אדמה בקועה מעמק החולה, לצד צילומים שערך בסנטרל פארק בניו יורק יורק וחלקים מסדרת "קרדיוגרפיה של ספרי הטלפונים". מדובר בדפים מתוך ספרי טלפונים לונדוניים, אותם היה תולש ומוחק (מסמן) את פרטי המנויים, סדרה שמתכתבת עם "דלות החומר" באמנות הישראלית.
לאחרונה פנתה לקדישמן קבוצת אוצרים בינלאומית בשם "The Gallery House Archive Project", החוקרת את זרם האמנות הקונספטואלית, שהוצג בגלרי האוס בלונדון בשנות השבעים, ובמסגרת זאת את הנוכחות הישראלית בסצנה. בשיחה שקיים קדישמן בנובמבר האחרון עם האוצרת הישראלית גילי יובל, החברה בפרויקט גאלרי האוס, התייחס לתקופה זו באומרו כי היו אלה השנים הפוריות והיצירתיות ביותר שלו כאמן: "היו לי אז מחשבות על יצירה ואמנות. קונספטים". קדישמן, שהיה בוגר מחבריו חש כי ניסיון חייו (המלחמות שעבר וחייו בקיבוץ) סייע לו לבסס את מעמדו כגורם בעל השפעה על סביבת האמנים בה חי באותה תקופה.
בפן האישי אני רוצה להתייחס לשתי תכונות בולטות שהיו לקדישמן, או למנש'קה כפי שקראו לו מקורביו: נדיבות אין קץ וטוטאליות. בלי לחשוב פעמיים היה מצייר פורטרטים של אנשים שאיתם נפגש, על מפית של בית קפה, על חתיכת נייר קרועה או על כל דבר שהיה בסביבתו. את כל השרבוטים האלה הקדיש בלב אוהב למצוייריו. הוא תרם יצירות לכל מכירת צדקה או מטרה טובה אחרת. לב ענק היה לו, למנש'קה. כשהוא אהב מישהו, אהב מכל הלב, ונתינתו, כאמור, היתה ללא גבולות. בתקופות קודמות היו לו הרבה חברים אמנים, איתם אהב להתרועע ולהחליף דעות על אמנות. עוד אנקדוטה קטנה ולא ידועה: קדישמן אהב מאד ציורי פרחים, והוא טיפח אוסף ציורי פרחים של אמנים שונים.
הטוטאליות של קדישמן כאמן ניכרה גם בפרסונה של האיש עצמו, שהיה לובש חולצות גלביה ומכנסיים לבנים קצרים ונועל סנדלים כל ימות השנה. רועה צאן, נאמן לעדר שלו בכל עת. היה משהו מאד ישראלי בלבוש הזרוק שלו, ואכן, עבור שוחרי אמנות ישראלית בעולם, קדישמן מסמל ישראליות לא פחות מראובן רובין ומרדכי ארדון. אהבת הארץ העמוקה וההזדהות עם סבלו של העם היהודי ניכרים במוטיבים רבים של יצירתו, בין אם כבשים, עקידת יצחק, מקוננות או דיסקיות הברזל השטוחות המסמלות את פני קורבנות השואה. עשרת אלפים דיסקיות כאלה מרכיבות מיצג עוצמתי, כשהן מונחות על הרצפה במוזיאון השואה בברלין.
קדישמן תרם תרומה ייחודית לתולדות האמנות הישראלית וייצג אותנו בכבוד באינספור תערוכות יוקרתיות מעבר לים. הייתי רוצה שהוא ייזכר לא רק בזכות הכבשים שלו אלא גם כאמן פורץ דרך וכפסל נפלא. לא אשכח את התערוכה הראשונה של פסליו שראיתי אי אז בשנות התשעים. פסלי הלידה שלו גרמו לי להתרגשות עצומה ובמשך שנים היה לי חלום להיות בעלת פסל שכזה. איזה כיף שהחלום התגשם.
יהיה זכרו ברוך.
דבי לוזיה היא בעלת גלריה שטרן ומחברת הספר "מדוע הפסיקה המונה ליזה לחייך על עולם האמנות בעידן של שינוי".