יחסי שכנים, ובהם האינטראקציה עם ועד הבית והעומדים בראשו, הם נושאים יומיומיים עבור כל אדם שחי בבית משותף. אף על פי כן, ענייני שגרה אלו אינם מקבלים ביטוי בעולם הספרות. הלא אסיפת דיירים היא בערך הסצנה האפורה ביותר בסרט של החיים, ואת המונח "הבת של השכן" כבר ניכס מזמן עולם הארוטיקה והמציצנות. איזו סיבה, אם כן, יש לדון במעלליהן של דמויות חסרות משמעות כל כך כמו האנשים שחולקים אתכם קירות בבניין רעוע ברחוב שקר כלשהו?
ובכן, יש מי שחושב שזה דווקא כן מעניין. עפי גור-ארי, למשל, שספרו "הדייר מהקומה השנייה" רואה אור במסגרת חודש הביכורים, אותו יזמו מספר הוצאות ספרים. מתרגם ספרים מיזנתרופ גר בקומה השנייה מתוך ארבע בבניין ובו שמונה דירות. ביום שבו מגיעות שתי נשים בחורה צעירה בשם א?מה וא?מה קצרת הסבלנות ושונאת אדם גדולה בפני עצמה, חייו חסרי התכלית מקבלים תפנית. מה שנראה כתחילתו של סיפור אהבה בין שני השכנים החדשים הופך לעניין הרבה יותר מורכב, שאליו משתרבבים כל הדיירים האחרים, כשגם בתחום עבודתו הוא מתחיל לעלות על מסלול חדש ולא מוכר.
אחת התופעות הבולטות בספרות הישראלית היא התמסרותה אל הכבדות, אל "הרציני", "המעמיק" ועוד כל מיני ביטויים מפחידים ומרחיקים. המחיר שמשלמים מחברים שמשקיעים במילים ובפאתוס בא בדרך כלל לידי ביטוי באובדן הרגש. דומה שגור-ארי הוא אחד הראשונים בדור החדש שמצליחים להראות כיצד עושים זאת נכון. במקרה שלו, דווקא השימוש בשפה גבוהה, שלא לומר מתנשאת, הוא כלי לביקורת עצמית. הוא רציני ומצחיק כאחד, אינו מהסס לצחוק על הטכניקות שלו ושל חבריו למקצוע ושופע סרקזם משובח וטהור. החוויה שאותה מעביר גור-ארי מרגישה זרה מעט, משום שהיא מערבלת היטב סוריאליזם בריאליזם, מטשטשת את הגבול בין עלילה מעמיקה לפרודיה, בין רומן מלא לסיפורי פואנטה קצרים (ויש לא מעט כאלה) ובעיקר יוצרת כאוס באזור הז'אנרים - האם זהו סיפור אהבה, מתח, פשע או סתם דאחקה?
למי אכפת, בעצם. גור-ארי נהנה להתפלצן, ותאמינו או לא, במקרה הזה מדובר במחמאה גדולה, מהסיבה הפשוטה שהקורא שלו נהנה אתו. "הדייר מהקומה השנייה" הנו ספר קטן על נושאים קטנים, ודווקא משום כך הוא ראוי להערכה. כי די, שבענו מרומנים מתישים על פוליטיקה, דת, צבא, או מצב כלכלי מחורבן. החוכמה היא לקחת משהו יומיומי ולעשות ממנו אישיו. במשימה הזו הוא עומד בכבוד.
חוצפתו של גור-ארי באה לידי ביטוי כמעט בכל פסקה בספר. דווקא בשפתו הגבוהה הוא מיטיב לבטא את תחושותיהם של דיירי הבניין. כל בניין, אם תרצו, ולא בכדי למעט אמה, לדמויות שלו, כולל הוא עצמו, אין שם. כך קל יותר למצוא בהן את בבואתנו. הנה דוגמה לדרכו של המחבר לבטא את יצר הסקרנות העולה בין דיירים: "היום התחוור לי במה עוסק דייר הגג, והלוואי שזה לא היה קורה. עיסוקו של דייר הגג היווה במשך תקופה ארוכה נושא לדיון מתמשך בקרב דיירי הבניין, שמעצם טבעם כבני אנוש מודדים את עצמם ואת טיב יחסם אל העולם מתוך הכרת הפער העומד בינם לבין האחרים, ולפיכך טבעי הוא שבעליה של הדירה היפה בבניין היווה מטרה, בקרב הדירות הנמוכות יותר, לשאלה מה על אדם לעשות כדי שיתנשא מעל חבריו קומה אחת, או שתיים או שלוש מבחינת הגובה, וקומות רבות נוספות מבחינת רמת הפאר המקיפה את יומו".
לצד המחמאות, ניתן למצוא גם לא מעט סממנים של בוסריות ב"הדייר מהקומה השנייה". לעתים נדמה שגור-ארי כל כך נוטה להתפלפלות, שהוא מרשה לעצמו לשקוע מדי בקטעים אזוטריים שאינם מקדמים את הסיפור. הסיום נראה תלוש, ואף כי יש לו ביסוס עלילתי כלשהו, קשה להשתחרר מהרושם שהסופר הבתולי הלך על טכניקת דאוס אקס מכינה, שאינה עושה עמו חסד. ועם זאת, "הדייר מהקומה השנייה" הוא ספר ביכורים שניתן להגדיר כמוצלח, בעיקר בזכות האומץ, החדשות והחוצפה של מחברו.
"הדייר מהקומה השנייה", אחוזת בית, 214 עמודים.