הסיפור מתחיל ברעננה, מעוז הבורגנות הישראלית. כמו שנושאי המגבעת שרו פעם: איזו עיר משעממת. כאן בפארק יש אגם עירוני ושבילי אופניים, קפה, מאפה ונקניקיות במחיר מופקע, ובוודאי גם חדרי כושר חדישים ומאובזרים. כאן - מכל המקומות בישראל - מתרחש האיחוד של פורטיסחרוף, הצמד הישראלי הנאמן ביותר לרוקנרול ומהמשפיעים ביותר, תשע שנים אחרי הסיבוב הקודם ובערך 30 שנה מאז שהתחילו לנגן יחד. כאן, ברעננה, אמפי מלא. קהל ברובו מעל גיל 30 - אבל לא הרבה יותר. מה לפורטיסחרוף ולתפאורה הזאת? לא הרבה, אולי כלום. אבל פה כבר טמונה הסכנה: איך יישמעו פורטיסחרוף של 2015? צעירים לנצח? עייפים? ובעיקר בעיקר - רלוונטיים?
הם ידעו שיכתבו עליהם שהם זקנים, שאין להם קול, שהם באו לשיר ברעננה מול קהל מבוגר, בורגני ועשיר שלא מאמין באף לא אחד משירי המחאה שלהם - אז ייאמר להגנתם שהם לא עשו לעצמם הנחות ובאו להוכיח שלא מדובר במופע קריוקי. פורטיס בחליפה ורודה (שמתחלפת לכחולה באמצע ההופעה), סחרוף קצת יותר מסודר, פותחים ב"הפוך" ומתחילים לרוץ על רצף אנטי-להיטי: "לונדון, תל אביב, ברלין או בריסל", "לייפציג ברצלונה", "על המשמרת". עד שיגיעו להיטי הענק יש עוד חצי הופעה, וזה לגמרי לזכותם. כשמגיעים ל"חתול מפלצת" מצליחה מעריצה לעלות לבמה ולהתחבק עם סחרוף הנבוך. האירוע המוזר הזה מסמן למעשה את האירוע כולו - הקהל רוצה לחבק, אבל לא להקשיב לשירים. גם ככה רוב הזמן, בסביבת המושבים, אנשים רקדו וראשיהם בסמארטפונים.
על הבמה עשרה נגנים חוץ משניהם, בשלבים מסוימים שש גיטרות מנגנות במקביל. זה מרהיב ועוצמתי, חומת הסאונד הזאת מערבלת את הבטן ואת הראש, וזה נהדר. הצוות המסייע מורכב משכירי חרב ותיקים שהולכים עם השניים יחד כבר שנים, כמו אורן לוטנברג, גידי רז, עידו אגמון, בנו הנדלר ועוד כמה, ביניהם אחד, יורש העצר - גיא פורטיס בן ה-25.
ישראל היא המדינה שבה גם חיי הפנאי נכנעו לפוליטיקה. כמה חול בעיני הציבור, כמה יוסי. שיחת היום מסביבי עד לרגע תחילת ההופעה הייתה המינויים הביזאריים בהרכבת הממשלה החדשה, וכמה שרים נעשו אחראים לענייני הגרעין. חבל שהם לא מינו את פורטיס, האיש שהעיר האהובה עליו בעולם היא כנראה הירושימה. בפנייה המשמעותית הראשונה שלו לקהל הוא מדגיש: "אנחנו מוזיקאים, היום כולם פוליטיקאים. התפקיד שלנו זה להקשיב. לפוליטיקאים יש חזון, והוא תמיד אומר שיהיה חרא. גם למוזיקאים יש חזון, וזה החזון שלנו - יהיה אחלה".
מכאן הם עוברים לביצוע מצמרר ל"שקיעתה של הזריחה" - גדול שיריו של פורטיס בכל הזמנים לטעמי - ואין ספק שאחרי הנאום הקצר שלו כולם יודעים על איזו שקיעה הוא מדבר. באיזה שלב הוא מתחיל ליילל למיקרופון: "אני שר, אני צועק, אני זועק". זה שובר לב ומעורר זעם בו בזמן. רק פוליטיקאי ציני ויהיר כמו גדעון סער, שעד לפני שנייה היה שר תחת אותו שלטון, יכול לצייץ בהתלהבות מהקינה הזאת.
"אין ספק שזוהי שקיעתה של הזריחה" pic.twitter.com/VnqhCYtsMj
גדעון סער (@gidonsaar) May 14, 2015
היה עוד רגע של רוקנ'רול גדול בהופעה, "חדשות מהירח", שנשמע חד ועצבני הרבה יותר מאשר ביום בו יצא לראשונה, אי שם לפני כמעט עשור. כשסחרוף נוטש את הגיטרה לטובת הקלידים עולים עוד כמה רגעים נהדרים - "אגם ענקית" ו"בוקר של קטיפה", כשלפורטיס מצטרפת בו הקלידנית דני עבר-הדני, וגם "סנדניה" המעולה של פוריין אפייר.
כשמגיע "ניצוצות", מה שאמור להיות אחד משיאי הערב, כבר מתחדדת איזו הרגשה מדאיגה, מנכרת: ההופעה מעולה, הגיטרות מנסרות את הלילה, על הבמה עומדים שני נפילים מלווים בנבחרת חלומות מבצעים שירים אלמותיים - אבל משהו חורק. סיקרתי איחודים של להקות מבוגרות יותר, זה לא עניין של גיל. משהו באנרגיות, הקולות שנסדקו כבר יותר מדי, הטלפונים הסלולריים בכל מקום, הקהל שבא כדי לרקוד את ללהיטי הסולו של סחרוף, הזמן האבוד של ישראל 2015 ואולי זאת פשוט רעננה. לא ברור מה זה, ברור רק מה היה חסר שם - משהו מרגש באמת, רגעי שיא מטורפים, הצהרה - דברים שקורים עדיין בהופעות הסולו המצוינות של שניים מהפרפורמרים הישראלים הגדולים אי פעם.
וזה היה חסר דווקא עכשיו, דווקא עם שיר כמו "נעליים". אחרת מה שנשאר מזכיר קצת מפגש מחזור עם דקת דומייה לחברים שכבר הלכו (ז'אן ז'אק גולדברג, שעוד היה חלק מהסיבוב הקודם, ויוסי אלפנט, שסחרוף ניגן על גיטרה שלו באחד השירים). אחדד: זאת הייתה הופעה טובה. בדשא רקדו בטירוף. אנשים היו מאושרים. אבל זאת לא הייתה הופעה גדולה מהחיים, למרות שפורטיסחרוף היו הרכב גדול מהחיים, למרות שהשירים האלה גדולים מהחיים.
יכול להיות שהרושם הזה קשור גם בסוף ההופעה. ההרכב עלה יותר מאוחר ממה שתוכנן, ונאלץ לבטל כמה שירים מההדרנים, וכך אולי פספסנו כמה משיאי ההופעה המתוכננים. בסוף זה נגמר בשיר שפתח את הסיבוב הקודם, "הנה בא השקט. הוא כאן כדי לשמור על כל הילדים שהולכים לישון עם הפיפי ועם החלומות". ואז פרידה חפוזה. ובאמת הנה בא השקט. הקהל חיכה לעוד הדרן, מופתע מהסיום הנמהר, אבל האורות הגדולים נדלקו מעל לאמפיפארק, ורעננה חזרה לשגרת יומה.
