פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פסטיבל קאן 2015: נטלי פורטמן ולינור אברג'יל גנבו את ההצגה למתיו מקונוהיי

      איך הסרט הראשון שביימה נטלי פורטמן, על פי עמוס עוז? למה שרקו בוז למתיו מקונוהיי? ומה עשתה לינור אברג'יל בפסטיבל קאן? סיכום היום השני מהריביירה

      פסטיבל קאן 2015: נטלי פורטמן ולינור אברג'יל גנבו את ההצגה למתיו מקונוהיי

      מפגש פסגה התרחש אמש בקאן: הקרנה עולמית ראשונה ל"סיפור על אהבה וחושך", סרט הביכורים כבמאית של נטלי פורטמן, המבוסס כמובן על ספרו של עמוס עוז. זהו העיבוד של אשת הקולנוע העכשווית המפורסמת ביותר שנולדה בישראל, לרומן של איש העט המוכר והמוערך שיצא ממנה מאז קום המדינה. לא פלא אם כך שהאולם היה עמוס כל כך, ועשרות עיתונאים מרחבי תבל נדחקו כדי למצוא בו מקום ואף ויתרו לשם כך על התוצר הטרי של וודי אלן שהוקרן במקביל.

      לכולם היו ציפיות, וחששות. הרי פורטמן פעלה כאן בשניים מן הז'אנרים הבעייתים מכולם - עיבוד לספר, ועוד קאנוני, ודרמה תקופתית, ועוד בעברית, שפה שבדרך כלל לא עוברת טוב בסרטים מסוג זה. הוסיפו לכך את העובדה כי זו הפעם הראשונה שהשחקנית המנוסה נטלה את שרביט הבימוי, וכן שבחרה להשאיר את שפת המקור ולהניח לדמויות לדבר עברית, אף שהיא אינה שולטת בה באופן שוטף. ואם כל זה לא מספיק, הרי שגם ההחלטה להקרין בפסטיבל את הדרמה מחוץ למסגרת תחרותית עוררה חרושת שמועות מדאיגה לגבי איכותה. הכותרת "סיפור על חושך ועל חושך" כבר כתבה את עצמה.

      אך מיד בדקות הראשונות, התברר שאין מה לפחד כלל: בהתחשב בנסיבות והאמת שאפילו בלי קשר אליהן, "סיפור על אהבה וחושך" הוא סרט ראוי ומכובד, שמגלה כי לפורטמן יש יד ועין טובות כבמאית. קודם כל, היא ניחנה בחוש אסתטי, והודות לו, ישראל של ימי המנדט וראשית ימי היישוב מעולם לא נראתה יפה יותר. נוסף לכך, היא מיטיבה ללהק ולהדריך את השחקנים. המוזיקאי גלעד כהנא מפתיע בהופעה רבת עוצמה כאביו של הסופר, והילד אמיר טסלר הוא תגלית גדולה לא פחות בתור עוז הצעיר.

      סיפור על אהבה וחושך (יח"צ)
      השאלה הנפוצה בריביירה אמש:אז איך העברית שלה? נטלי פורטמן ב"סיפור על אהבה וחושך" (צילומים:יח"צ)

      מעל כולם עומדת פורטמן עצמה, שבעברית שוטפת מפגינה תצוגה נוגעת כאמו של הסופר, הגיבורה האמיתית של הסרט. לא סתם כתב לה עוז עצמו כי התרגש מן הדרך בה "גילמה את פניה". עבודתה אכן רבת כוח וניואנסים, והיא מיטיבה לתאר בסצנות קורעות לב את הידרדרותה של דמותה אל התהום המובילה לחושך האינסופי. בכלל, יש בסרט לא מעט מעמדים חזקים, כולל התיאור הקולנועי המרשים עד כה של השמחה בכ"ט בנובמבר.

      עם זאת, לא חסרות בסרט בעיות, ולכן לא פלא שרבים מעמיתיי הבינלאומיים נותרו מעט מהוססים לגביו (כולם אגב התעניינו לדעת איך העברית של פורטמן; בצד "יש לך אש" זו היתה השאלה הכי נפוצה שהופנתה אליי אמש). כמו דרמות תקופתיות רבות, יש בו משהו כבד, וכמו רוב העיבודים הספרותיים, הוא עמוס ודחוס, והבחירה של פורטמן להעמיס עליו גודש של קריינות מטביעה אותו בטקסט - ואמנם מדובר במילים יפהפיות, כפי שיודע כל מי שקרא את הספר, אבל זה לא קולנועי במיוחד.

      ועדיין, בסך הכל זה סרט שראוי היה לעשותו. גם כי הצפייה בו היא חוויה, וגם כי הוא פותח מחדש דיון מורכב בכל הסוגיות שעלו בספר. את הגרסה הקולנועית של "סיפור על אהבה וחושך" אפשר לקרוא בדרכים שונות, ולכן מעניין לקבל עליו מגוון של נקודות מבט. כאלה שקראו את הרומן מול אלה שלא, אלה שמבינים עברית מול אלה שקוראים כתוביות, ציוניים מול אנטי-ציוניים ופוסט-ציוניים וכיוצא בכך. לכל אלה, התרשמתי אמש משמיעת תגובות וקריאת ביקורות ראשונות, יש פרספקטיבה אחרת, בלי קשר אפילו לדעתם על האיכות האמנותית.

      בגרדיאן, עיתון השמאל הבריטי, כבר הספיקו לנסח תיאוריה על כך שהעיבוד של פורטמן אינו אלא משל על שברון החלום הציוני, ועלילתו היא נבואה המבשרת על הפיכתה של ישראל למדינה אלימה. שלל מילים ברוח זו אך גם בגישות מנוגדות לחלוטין בוודאי עוד ייכתבו על הסרט, שהעיסוק רב הרבדים שלו בשנים הקריטיות ביותר לגורל האזור עוד יפרנסו שלל מאמרי דעה, סמינרים והקרנות מיוחדות ביום העצמאות, יום הנכבה וכל מה שתרצו.

      אגב, יש לציין כי הסרט צולם בירושלים, הופק בידי הישראלי דוד מנדיל והישראלי-אמריקאי רם ברגמן וקיבל תמיכה מכמעט כל קרן וגוף אפשריים בארץ. למרות זאת, בחר שלא להשתתף השנה בפרסי אופיר, מהלך מעט לא הוגן כלפי משתתפיו הישראלים. רבים מהם, גלעד כהנא למשל, היו פייבוריטים לפרס לו רק היתה להם ההזדמנות להתחרות עליו.

      ים העצים (יח"צ)
      חלש אמיתי. מתיו מקונוהיי ב"ים העצים"

      לא כולם אהבו או אפילו חיבבו את הסרט של פורטמן, אך איש לא גילה כלפיו עוינות. לעומת זאת, "ים העצים" ספג אמש בקאן את אחד מן המטחים החזקים ביותר של שריקות בוז שנשמעו בו בשנים האחרונות. המלודרמה של גאס ואן סנט בכיכובם של מתיו מקונוהיי ונעמי ווטס עוררה בקהל קבס, ובצדק. זהו אכן סרט מביך, המשתמש בתערובת של קיטש, ניו אייג', רוחניות פשטניות וסמליות ילדותית כדי להציג את סיפורו של גבר אמריקאי הנוסע ליפן כדי להתגבר על טרגדיה אישית.

      זהו עוד פרק מוזר בקריירה המשונה של ואן סנט. הבמאי שמסוגל ליצור סרטים שמימיים בסדר הגודל של "אלפנט" זוכה דקל הזהב ו"פראנויד פארק", אך גם דרמות כמעט בלתי נסבלות לצפייה, כמו "חסר מנוחה" שהוצג בריביירה לפני כמה שנים ועתה גם "ים העצים", שמתגלה כלא פחות תמוה ממנו. הפעם הפיל יחד עמו את מתיו מקונוהיי, שהתבזותו כאן מסיימת את רצף ההצלחות שלו בשנים האחרונות.

      "ים העצים" משתתף במסגרת התחרות הרשמית, וברור שלא יזכה בה. לעומת זאת, מי שכמעט בוודאות יקטוף עיטור כלשהו הוא "הבן של שאול", דרמת השואה ההונגרית שמאז הקרנתה שלשום רק הולכת וצוברת עוד ועוד דיבור סביבה, וגורפת עוד ועוד מחמאות. הבמאי לסלו נמץ לקח סיכון בהחלטתו לנסות להראות לנו את אושוויץ כפי שמעולם לא חזינו בה - ומבחינתו, ההימור השתלם.

      לינור אברג?יל (יח"צ)
      מעוררות השראה. ענבל לסנר ולינור אברג'יל בקאן

      נוסף להקרנות, מתקיימים בפסטיבל גם פאנלים שונים. אחד מהם, למשל, עסק בשאלה כיצד יכול הקולנוע לתרום למאבק באלימות נגד נשים. השתתפו בו, בין השאר, גם לינור אברג'יל והקולנוענית ענבל לסנר, שיצרה עליה את הדוקו "מיס עולם האמיצה". מעורר השראה היה להקשיב לשתיים, ולשמוע כיצד הן קמות ובקול צלול קוראות לנשות העולם, בריביירה וגם בכל החופים הרחוקים ממנה, לקום גם כן ולהתחיל לדבר.

      להבדיל אלפי הבדלות, פאנל נוסף אירח את טד סרנדוס, אחראי הרכש בנטפליקס, שעורר מהומה עת תיאר כיצד הטלוויזיה תלך ותדחק את רגלי הקולנוע בשנים הקרובות. אחד הנוכחים באולם - צרפתי כמובן - ירה בתגובה ש"נטפליקס הולכים להרוס את התרבות באירופה", ואז קם המפיק הארווי ויינשטיין, האיש החזק בקולנוע האמריקאי העצמאי, והכריז שהתרבות האירופאית דווקא צריכה להגיד תודה לנטפליקס. מאוחר יותר כולם התבשרו על כך ש"טווין פיקס" בכל זאת תחזור לשידור, והבינו שאכן המסך הקטן יהיה המקום המעניין ביותר להיות בו ב-2016.

      מי שעדיין מסרבים להכיר בכך הם ג'ואל ואיתן כהן, העומדים השנה בראש חבר השופטים של הפסטיבל. בריאיון לתקשורת הצרפתית נשאלו השניים אם צפו בסדרה "פארגו", המבוססת כזכור על סרט פרי עטם שבזמנו זיכה אותם בפרס הבימוי בריביירה. בתשובה לכך, ענו שלא, כיוון שהם לא רואים טלוויזיה בכלל. גם גאונים גדולים עושים טעויות לפעמים, ובכל הקשור לפספוס הצפייה בסדרת המופת, ההפסד כולו של האחים כהן.