פסטיבל קאן מתקרב לנקודת האמצע שלו, וכרגע יש בו פייבוריט ברור לדקל הזהב: "קרול", בכיכובן של קייט בלאנשט ורוני מארה, שערך בו אמש (ראשון) את בכורתו העולמית. גם אם איני שותף מלא לדעתם של מבקרים רבים מרחבי תבל, הסבורים כי מדובר ביצירת מופת מושלמת, ברור שזוהי דרמה יפהפייה, ייחודית ואף נועזת. מעבר לעיטורים שתקבל בקאן, היא תהיה לאחד הסרטים המדוברים של השנה ותככב גם בעונת האוסקרים.
את הסרט ביים טוד היינס, מי שעוד בעבודתו הארוכה הראשונה, "רעל" מ-1991, ביסס את שמו כאחד היוצרים המעניינים בעולם הבידור האמריקאי העכשווי, מעמד שאותו הנציח מאוחר יותר גם ב"הרחק מגן עדן", "אני לא שם" ולאחרונה גם בסדרת הטלוויזיה "מילדרד פירס". הפעם, בהתבסס על רומן של פטרישיה הייסמית, הוא מציג סיפור אהבה בין שתי נשים, בגילומן של בלנשט ומארה, החיות בניו יורק של שנות החמישים ונדרשות להתגבר על פערי הגיל והמעמד ביניהן, וכמובן גם על כך שזוגיות לסבית לא היתה מקובלת באמריקה של אותם ימים.
יחד עם צלמו הקבוע, אדוארד לחמן, מגיע היינס לשיאים אסתטיים חדשים, מפליא לשחזר את התקופה וגורם לסרט להיראות כמו רצף ציורים של אדוארד הופר. הוא גם היטיב ללהק את כוכבותיו - דמות האשה הבוגרת יותר היא מופת של אלגנטיות ואציליות, ולכן אין מתאימה מבלאנשט לגלם אותה; הגיבורה הצעירה יותר, לעומת זאת, היא מסוג הדמויות שאת הדברים הכי חשובים שיש להן להגיד, הן אומרות במבטים ולא במילים, ולכן מארה מלאת ההבעה, הניואנסים והמסתורין אידיאלית בתפקיד זה.
בין בלאנשט ומארה יש גם כימיה טובה, שמתפרצת בסצנת אהבה לסבית חושפנית ומפורטת למדי, יחסית לקולנוע האמריקאי. למרות הנועזות, אין בה שום דבר פרובוקטיבי או סנסציוני, והיא מעודנת ויפה כמו הסרט כולו. עם זאת, "קרול" אינו מושלם - בתסריט שכתבה פיליס נאגי יש משהו כבד ומונוטוני, לעתים אף צפוי ומשעמם, וחסרה בתוצאה קצת נשמה, חוצפה או אירוניה, דברים שדווקא היו, במינונים שונים, בעבודות אחרות של היינס. זו דרמה שמהפנט להסתכל בה, אך היא לא מרגשת.
ועדיין - אי אפשר שלא לעמוד נפעם מול ההישג הוויזואלי, תצוגות המשחק ובעיקר הדרך הכה רלוונטית בה מנסח היינס שיר הלל להיותה של האהבה דבר נעלה, שתמיד מתעלה מעל כל קוד חברתי. כל אלה יהפכו את "קרול" לאחד הסרטים האמריקאים הגדולים של השנה. אפשר כבר להמר על מועמדויות לאוסקרים בקטגוריות המשחק וכן הצילום, עיצוב ההפקה וכיוצא בזה, ואולי גם הבימוי והסרט הטוב ביותר.
עוד לפני כן, בקאן, מסתמן הסרט כפייבוריט הבולט לדקל הזהב, יחד עם "נעורים" של פאולו סורנטינו שטרם הוקרן. נוסף לאיכותו, עומדת לזכותו העובדה שבראש חבר השופטים עומדים האחים כהן, עמיתיו של היינס בקולנוע האמריקאי העצמאי החדש, ויושב בו גם קסבייה דולן, הבמאי הקוויבקי שמלודרמות קוויריות שכאלה הן לחם חוקו. בכל מקרה, הוא נרכש להפצה בארץ בידי קולנוע לב ויגיע לאקרנים בהמשך השנה.
בצמוד לפרמיירה היתה גם מסיבת עיתונאים, בה נשאלו כמובן שתי השחקניות על סצנת העירום. "אני לעתים קרובות מתפשטת בסרטים, זה כבר לא ביג דיל", אמרה מארה, ובלנשט שיעשעה את הנוכחים בתשובה "גם כשילדתי הרבה אנשים ראו אותי ערומה".
במסגרת התחרות הרשמית של הפסטיבל הוקרן גם "Louder Than Bombs", סרטו דובר האנגלית הראשון של הבמאי הנורבגי יואכים טרייר, שהרשים בתחילת העשור ב"אוסלו, אוגוסט 31" השמימי. לנוכח איכות עבודתו הקודמת, ובעיקר לאור העובדה שקרא לדרמה החדשה שלו בשם אלבום של הסמיתס, ניתן היה לצפות לגדולות ונוצרות, אך התוצאה איכזבה.
לא שאין דברים יפים גם בסרט זה, העוסק בהתמודדותה של משפחה עם שכול, אך בסך הכל הוא מתיימר, מתחנן, מייגע ובעיקר שגרתי להכאיב. עוד דרמת אינדי אמריקאית על משפחת אינטלקטואלים מדוכדכת ולא מתפקדת. כמה כאלה אפשר לראות, ועוד מאותו סוג? ולמה צריך במאי מוכשר כמו טרייר בשביל לעשותן? ולמה מגיע לתוצר בנאלי כזה מקום בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן? דבר אחד בטוח - איזבל הופר וג'סי אייזנברג, שמככבים כאן, מוכיחים שוב איזה שחקנים בלתי נסבלים הם.
סרט התבגרות פחות שגרתי ולכן מעניין יותר הוקרן במסגרת הצד, שבוע המבקרים. מדובר ב"Sleeping Giant", המתרחש בפרובינציה קנדית מרוחקת ועוקב באופן ישיר, כנה ומחוספס אחר החברות בין שלושה נערים. כל השחקנים הלא מנוסים משכילים להפגין אישיות ולבנות דמות, והבמאי אנדרו צ'יבידנו מכבד אותנו בכמה מן הדימויים היפים שנחזו השנה בריביירה (ראו התמונה למטה) וכן בפסקול משובח, כולל "בלו בוי" של מק דמרקו שבקרוב יופיע בארץ.
לסיכום, עצבות ירדה אמש על הישראלים בריביירה למשמע הידיעה על סגירת קולנוע גת. לא רק בגלל הנוסטלגיה, אלא גם בשל עניין פרקטי - זה היה המוסד התל אביבי בו הקרינה חברת ההפצה פורום פילם את סרטי האיכות שלה, כך שמשמעות סגירתו היא כי בפעם הבאה שתפיץ מעדן מהסוג של "מלון גרנד בודפשט", לא יהיה לה איפה להציגו בעיר. תל אביבים חובבי ווס אנדרסון בלי אוטו יצטרכו לחכות לדיוידי.
יצאתי לטיול קטן כדי להתגבר על העצב והגעתי לדוכן של קרן הקולנוע האיראנית. למבקרים חולקה חוברת מידע על תרבות הצפייה המקומית, ומתברר שגם אצל ידידינו מן המזרח יש בעיה דומה: ב-2011 היו 438 מסכי קולנוע באיראן, ובשנה האחרונה נספרו כבר רק 383 כאלה. גם כמות הצופים ירדה משמעותית: מ-15 מיליון כרטיסים שנמכרו בסוף העשור הקודם, לכשליש מכך ב-2014. 99 אחוז מהם, אגב, נרכשו לסרטים מקומיים, שכן תוצרת הוליוודית אסורה כמובן. עד שייחתם הסכם השלום הגלובלי וגם בטהרן אפשר יהיה לראות את ווס אנדרסון ועמוס גיתאי, בטח כבר לא יישארו בתי קולנוע בעולם.