האלבום האחרון של פיית' נו מור, "Album of the Year", יצא ביוני 1997. 18 שנים חלפו מאז. חיים שלמים. כולנו היינו אנשים אחרים אז, והחיים לא היו דומים בכלום לעכשיו. אני הייתי כמעט בן 23 ושוטטתי לאורכה ולרוחבה של ארה"ב בטיול אחרי הצבא. מייק פאטון היה בן 29. הרבה דברים עברו, אם לרפרר לטונה, אבל לא פיית' נו מור. איכשהו, למרות שהתפרקו כבר ב-1998, הם אף פעם לא באמת עזבו. האיחוד שלהם ב-2009 לטובת סיבוב הופעות לא רציף שעבר גם בישראל ונגמר בקיץ 2012, רק הזכיר למה זו אהבה שאף פעם לא תמות.
אבל גם הם ידעו, אם לצטט את פאטון, שהם לא באמת יכולים להמשיך ולנגן רק שירים בני שלושים שנה. שזה פתטי. שאו שנותנים לזה למות בכבוד או שמביאים משהו חדש לשולחן. אז בלי להצהיר הצהרות, וממש מתחת לראדר, נטולי מפיק ותקציב, התחילה הלהקה לעבוד לפני כשנה על אלבום מספר שבע. היוזמה היתה של הבסיסט בילי גולד והמתופף מייק בורדין, הקלידן רודי בוטום {לא מספיק שקלידים בלהקת רוק אלטרנטיבי בתחילת שנות התשעים היו דבר מוזר, בוטום הוא גם הומו מוצהר, מה שהופך את כל העסק למרשים אף יותר} זרם, ואז זימנו את פאטון העסוק שמספר שהוא הוחמא מההצעה. נגיד שנאמין לצניעות שלו. הם הרימו טלפון לגיטריסט המיתולוגי שלהם ביג ג'ים מרטין, שפרש בעצבים אחרי סיבוב ההופעות של "Angel Dust", אבל לטענתם שיחת הטלפון המוזרה הבהירה להם שזה לא יעבוד, וזה ממש התאים למי שנכנס לנעליו באופן קבוע מאז 1996 - ג'ון הדסון.
התוצאה היא "Sol Invictus", "השמש הבלתי מנוצחת" בלטינית, ולמרות שלטעמי מדובר באלבום הכי פחות טוב של פיית' נו מור, אין באמת כזה דבר אלבום לא טוב של פיית' נו מור, לא מבחינתי לפחות: אני אהבתי גם את שני האלבומים האחרונים של הלהקה לפני שהתפרקה - "King for a Day... Fool for a Lifetime" ו"Album of the Year" - שלא זכו לקבלת פנים אוהדת במיוחד, והאחרון נכתש באכזריות על ידי הביקורות (באתר "פיצ'פורק" נתנו לו ציון של 2.4 מתוך 10, במגזין "רולינג סטון" פירגנו עם כוכב וחצי מתוך 5).
פיית' נו מור תמיד היו השלום תקווה של הרוקנרול, והם תמיד ינצצו. זה קורה גם הפעם, אבל אחרת. "Sol Invictus" הוא תצוגת תכלית של להקה שיודעת - והפעם גם מאד אוהבת - לנגן ולתת בראש ביחד כמו שרק מעטות אחרות יודעות. אי אפשר להרגיש שהם לא באמת להקה פעילה. האווירה של 40 הדקות ההדוקות שלו היא אווירה של חברים שהיו לכודים מרצון ביקום מקביל שבו הכל נשאר כפי שהיה והם לא התפרקו אלא המשיכו להקליט אלבומים. "Sol Invictus" הוא אלבום שיכול היה לצאת גם שנתיים אחרי "Album of The Year" וזה היה בסדר. אין כאן כוונה לומר שהוא אנכרוניסטי, להפך - הוא משתלב בצורה יפה בקטלוג של הלהקה, ואם כבר הוא יותר בן דוד רחוק של "The Real Thing" שעשה וואן נייט סטנד עם "Angel Dust".
הבעיה המרכזית שלו היא שאין בו שירים מידיים, כלומר אין כאן להיטי פיית' נו מור ולא נשמע קטעים ממנו ברדיו, וזה שונה ממה שהתרגלנו לקבל מהם בכל אלבום קודם. המשחק שלה על כל המגרש היה מה שהפך את הלהקה מסן פרנסיסקו למה שהיא: שילוב נדיר ונפלא בין מטאל לפופיות גאונית בחסות פאטון את בוטום. מתן בראש כמו גדולי הנותנים בראש, ואחריו ליטוף מרים. הפעם השילוב הזה די נעדר, וזה מפריע. הגיטרות וגם התיפוף האדיר של בורדין פוגעים בול, ופאטון הוא עדיין הקול הכי גדול בתולדות הרוק, גם הפעם הוא נותן שואו מדהים, אבל משהו חסר, ובסוף כוחו של "Sol Invictus" טמון בזה שהוא אלבום הגדול מסך חלקיו.
לגבי חלקיו שכן מצליחים לבלוט אפשר לציין את שיר הנושא האיינג'ל דאסטי שפותח את האלבום; את הקטע המודע שסוגר אותו, "From the Dead"; את "Superhero" ואת "Matador", שאותו אפשר לאמץ כפסקול של "המתים המהלכים". על פירושים טקסטואליים אפשר לוותר הפעם, אבל נדמה שבגיל 50 חברי פיית' נו מור לא צופים עתיד ורוד לעולם, הגם שגם מולו הם לא איבדו את הציניות המוכרת שלהם.
את הסיבוב שלהם התחילו פיית' נו מור בתחילת שנות השמונים, עם ליינאפים משתנים, כשבאחד הסיבובים תפסה את תפקיד הזמרת אחת קורטני לאב. פאטון הצטרף ב-1989 ועזר ללהקה לשנות את ההיסטוריה, כשהיא משפיעה מאד גם על הלהקה של בעלה של גברת לאב. אפשר לשאול למה נחוץ הקאמבק הזה 18 שנים אחרי האלבום האחרון, אבל זו שאלה שאין עליה באמת תשובה, בטח שלא מצד מי שכותב את הביקורת. כבר התרגלתי לחיות בלי שלום תקווה בחיי, אבל אם הוא ירצה לחזור עכשיו לשחק אני לא אשאל אותו למה הוא צריך את זה, אלא אתלה את הפוסטר שלו בחדר של הבן שלי ואטוס לעשות מנוי. פיית' נו מור חזרו כאן למשחק ושבו הביתה בשלום. לא היה קורה כלום אם הם לא היו חוזרים, התרגלנו לחיות לבד והאלבום הזה לא מוסיף ולא גורע, אבל זה יכול היה להיות מביך וזה הכל חוץ ממביך. "Sol Invictus" מסתיים במילים "בחזרה מהמתים, ברוך הבא הביתה, חבר". אז בהחלט, ברוכים הבאים הביתה חברים.
ברנדון פלאוורז נולד ב-1981. אני לא בטוח שפיית' נו מור היו חלק מהתפריט המוזיקלי שלו, אבל גם הוא גאון פופ לא קטן, וככל שהשנים חולפות הוא משחרר את הנטיות האלה יותר ויותר. הלהקה שלו הקילרז התחילה איפשהו באזורי הסצנה האלטרנטיבית, ולאט לאט הוא ניתב אותה ללב המיינסטרים. אלבום הסולו הראשון שלו, "Flamingo", היה יותר בעולמות ההשראה של טום פטי ופליטווד מק, אבל הפעם פלאוורז שם את הצ' בצ'יז והולך על להיטי רדיו אייטיזיים כמו שהוא באמת אוהב.
והנה האמת: גם אני מאד אוהב את מה שיצא לו כאן. מצד שני אני גם אוהב את "I'd Do Anything For Love" של מיטלוף, אז אולי אני פסול עדות. רוחו של מיטלוף מרחפת בעדינות מעל "The Desired Effect", אבל לא כמו אלו של הקארז ופט שופ בויז ושאר שמות אייטיזים, למשל ברונסקי ביט, ששירם "Small Town Boy" מסומפל כאן ב"I Can Change", אחד השירים הטובים של השנה עד כה. ואם כבר פט שופ בויז, גם את קולו של ניל טננט אפשר לשמוע בשיר הזה, אחרי שפלאוורז ביקש ממנו שיקליט את עצמו מקריין שורה שהוא כתב וישלח לו במייל. וזה לא הכל: גם ברוס הורנסבי הענק מתארח באלבום הזה, וגם הוא תרם רוחנית להשכלתו המוזיקלית של פלאוורז.
המפיק אריאל רכטשייד, שעבד עם ומפייר וויקאנד וחיים, הגיע לעזור לפלאוורז להיות מי שהוא באמת רוצה להיות (לפעמים נדמה שבא לו להיות רובין) ולעטוף את הטקסטים הפסואודו-ברוס ספרינגסטיים שלו באלקטרופופ ובמסיבת סינתיסייזרים. "The Desired Effect" הוא אלבום מרים בטירוף, מפוצץ המנונים שתכף יזכו לרמיקסים שיהפכו אותם לעוד יותר המנוניים, מושלם לנסיעות עם ווליום אסור, בריחה נוסטלגית מבורכת לאייטיז ב-2015. הוא כבר המנצח הגדול של השנה בקטגוריית הגילטי פלז'ר.