לאחר שש שנות היעדרות, שב אמש (שלישי) אולפן פיקסאר אל השטיח האדום, מקום שבו היה פעם בן בית. הוא עשה זאת עם "הקול בראש", סרטו הראשון מזה שנתיים, לאחר הפסקה לא אופיינית, וכן הראשון שאינו המשכון מאז "אמיצה" ב-2012. היה שווה לחכות, שכן הקרנת הבכורה הסתיימה בתשואות ארוכות, והביקורות ברחבי העולם גומרות את ההלל על התוצאה.
כה גדולה ההתפעלות מ"הקול בראש", עד שנראה כי פסלון האוסקר לסרט האנימציה הטוב ביותר מונח כבר בכיסו, וחבל שבמקום לחכות עד פברואר, אי אפשר היה להעניק לו אותו כבר אתמול בריביירה ולחסוך לכולם את התחרות המכורה. כל זאת, בגלל הדרך בה עוקבים הבמאי פיט דוקטור וצוות האנימטורים שלו אחר ילדה בת 12 העוברת דירה עם הוריה, והמעבר הגיאוגרפי מעיר אחת לאחרת גורם לה למשבר נפשי. הסרט חודר לתודעתה, ומציג את המפקדה המסתתרת בראשה, ובה שלל דמויות צבעוניות אחראיות לתחושותיה ולזיכרונותיה, לפחדיה ועצביה, לאושר שלה וגם לתוגה.
רבים כתבו כי מדובר ברעיון מקורי וחדשני להפליא, אך האמת היא שהאנשה ודרמטיזציה של המתרחש במוח אינה דבר כה פורץ דרך, ובין השאר אפשר היה לראות אותן עוד בתחילת שנות התשעים בסדרה הנשכחת "בראש של הרמן". יש עוד כמה סיבות להסתייג מהסרט ולהיזהר לפני שמכריזים עליו כיצירת פאר כפי שעושים כעת ברחבי תבל, אך עדיף יהיה להרחיב עליהן עם הפצתו המסחרית בישראל, כבר בעוד חודש.
עם זאת, למרות ההסתייגויות, אכן מדובר בסך הכל בקלאסיקה נוספת מבית היוצר של פיקסאר. אולי לא קלאסיקה ברמה של "רטטוי", למשל, אבל בהחלט קלאסיקה.
זו חויה בכמה רמות. מבחינה אסתטית, האנימציה של פיקסאר כמובן מענגת כתמיד, ובשלבים מסוימים גם לוקחת את האולפן למחוזות חדשים, יצירתיים, ניסויים ואף מופשטים מתמיד. במישור התסריטאי, "הקול בראש" מצליח לבנות כמה דמויות שיצטרפו מיידית לפנתיאון. הדמות שמייצגת את העצב בראשה של הגיבורה, למשל, היא אחד הייצוגים התרבותים היפים שניתנו לאחרונה למלנכוליה, ובוודאי תהפוך לאייקון.
אז אמנם לא צריך להיחפז ולהגדיר את "הקול בראש" כמופת ושלמות, אבל הוא שופע בדיחות, המצאות והתרגשויות, ורק בכותרות הסיום שלו אפשר היה למצוא יותר רעיונות מאשר בתריסר מתוצרי הפסטיבל האחרים גם יחד. אך יותר מכל, הסיבה שהפנינה של פיקסאר מעוררת הערכה כזו היא הבגרות שלה. במסגרת של קומדיה לילדים על ילדים, בא הסרט ואומר לכל צעיר או זקן שאי פעם חש דכדוך או חרדה שלא ייבהל או יתייאש, שכן גם העצב והפחד הם חלק בלתי נפרד ואף מועיל בחיינו, ולהכל יש מקום בהרמוניה של הקיום.
נוסף לבימוי, לאנימציה ולתסריט, להישגים של הסרט אחראים גם המדבבים. בפיקסאר לא גייסו הפעם שמות מליגת העל של הקולנוע, אלא בעיקר כוכבי טלוויזיה וקומדיה בסדר הגודל של איימי פוהלר, מינדי קילינג ולואיס בלק. הם תורמים את קולם בהרבה אופי וחן, ומי שיחפוץ לראות את הסרט בגרסה מדובבת לעברית, יקווה לגלות בעוד כחודש כי גם מחליפיהם הישראלים מצליחים לשמור על הקסם.
התקשורת העולמית כל כך התפעלה מ"הקול בראש", עד שהצטערה כי הוא מוקרן מחוץ למסגרת התחרותית, שכן לדעתה היה בכוחו להתחרות על דקל הזהב. מי שכן מתחרה עליו הוא "Mountains May Depart", סרטו החדש של הבמאי הסיני ז'יה ז'אנג-קה, ש"מגע של חטא" שלו היה משיאי הריביירה לפני שנתיים. הפעם הוא מגיש אפוס העוקב אחר משפחה אחת משנות התשעים ועד העתיד של 2025, אך למרבה הצער, התוצאה לא מתעלה להישגים של קודמתה. עם זאת, שותפתו הקבועה בחיים המקצועיים והאישיים של היוצר, זאו טאו, מפגינה תצוגת משחק נועזת ורגישה, ומסתמנת כאחת המועמדות לפרס השחקנית הראשית בפסטיבל.
עוד סרט שמועמד לצאת מן הריביירה עם פרס הוא דרמת השואה ההונגרית "הבן של שאול", שבין השאר גם נרכשה להפצה בארצות הברית בידי סוני, מה שמציב אותה מיידית כמועמדת בולטת לאוסקר בשנה הבאה. היוצר שלה, לסלו נמש, קפץ בין לילה מסטטוס של צעיר אלמוני למעמד של אחת השמות הלוהטים והמבוקשים בריביירה, אך הצלחתי לתפוס אותו לשיחה.
"אני משתדל לא לשים לב לכל הביקורות והתחזיות החיוביות", הוא אומר לי, "שום תועלת לא יוצאת מזה". כמו כן, אף על פי שהיוצר אמור לרחף כעת מעל ענן של אופוריה, הבמאי מודה שבכל זאת יש בו טינה - כלפי ישראל. "לפני תחילת ההפקה פניתי לכל מיני קרנות וגופים ישראלים כדי שיתמכו בסרט", הוא מספר, "וכולם סירבו. אני מניח שהם מרגישים די מטופשים עכשיו". את הריאיון המלא נפרסם כאן עם צאת "הבן של שאול" בארץ, שכן למרות החשש שאף מפיץ מקומי לא ירצה לגעת בדרמה בשל הדרך הקשה לצפייה בה היא מתמודדת עם זוועות אושוויץ, הוא נרכש בסופו של דבר בידי סרטי אורלנדו ובקרוב יגיע למסכים אצלנו.
ולסיכום: עד אתמול נראה היה כי באופן יוצא דופן, יסתיים הפסטיבל הזה בלי שערורייה, ויעניק לצרפת את המנוחה לה היא כה זקוקה לאחר אירועי ינואר האחרון. אך השלווה הופרה עם התפרצות מה שכבר מכונה "העקבגייט": הסקנדל שהתעורר לאחר פרסום הידיעה כי כמה נשים בשנות החמישים לחייהם נשארו מחוץ לפרמיירת הסרט הפמיניסטי "קרול" מפני שלא הגיעו עם נעליים גבוהות מספיק.
הפסטיבל כבר הספיק לפרסם הכחשה, ולשלוח את המנאצים לבדוק את הפרסומים הרשמיים ולראות כי נדרשת שם שמלת ערב, אך אין אף מילה על נעליים. על הנייר זה נכון, אבל תיבת הפנדורה שנפתחה שיחררה גם שלל עדויות מכל הזמנים וגם מן השנה הזו, של אנשים שהם עצמם או יקיריהם הובכו בשל מחסור בעקבים. אסיף קאפידה, במאי הדוקו על איימי ווינהאוס, סיפר למשל שאשתו כמעט פספסה את פרמיירת הסרט רק בגלל לבושה, ורבים אחרים חלקו חוויות דומות, ולעתים אף השמיעו קולות מהפכניים וקראו לבאי האירוע להניף את נס המרד ולבעוט לשומרי הסף בתחת, רצוי עם סטופקס.
מובן שהנושא עלה לדיון גם במסיבת העיתונאים של "סיקריו", המותחן היעיל של דניס וילנב ("אסירים") והסרט הראשון שהוקרן בפסטיבל לאחר תחילת הפרשה. כוכבתו אמילי בלאנט נשאלה על כך וענתה בלי לחשוב פעמיים - "קוד הלבוש פה הוא עניין מאכזב עד מאוד. לדעתי כולם צריכים לבוא בנעליים שטוחות. הלוואי שיכולתי לבוא בסניקרס".
אז האם יצרני נעלי העקב צריכים להתחיל לחשוש לפרנסתם? לא בטוח. באף מדינה מערבית אין דיקטטורה של לבוש כמו בצרפת, המקום שבו אסור למורים או לתלמידים להגיע לבית ספר ציבורי עם רעלה, צלב או כיפה, בשל הפרדת הדת מן המדינה, ועובדים במשרדים לא ממוזגים נדרשים להגיע בחליפה ועניבה גם בשיא השרב, סתם בשל מקובעות סדיסטית. הריביירה אמנם רותחת עכשיו ואפשר לכאורה להריח שינוי באוויר, אבל סביר להניח שגם בשנת 2025, אמילי בלאנט תצטרך להשאיר את הסניקרס במגירה ולצעוד על השטיח האדום בנעליים גבוהות ומייסרות.